כשרונית קפצה לכביש בטעות ומשאית דרסה אותה, מיכאל הציל אותה.
כך כולם אומרים. מיכאל היה מתנדב חדש במד"א וזו היתה פציעת
הטראומה הרצינית הראשונה שראה. זו באמת היתה טראומה כמו
בסרטים, דם והכל. זו היתה פגיעה קשה, עובדה שרונית היתה שלוש
שנים בבית חולים, והצליחה להגמל ממכונת ההנשמה רק שנתיים וחצי
אחרי התאונה. וזה שהיא נשארה בחיים, זה הכל בזכות מיכאל. אמא
של רונית לא ידעה איך להודות לו, אז בהתחלה היא לא הודתה ואחר
כך שכחה, כי רונית היתה במצב קשה וזה העסיק אותה והשכיח ממנה
כל דבר אחר. אבא של רונית לא חשב שצריך להודות לו, כי בסך הכל
הוא עשה את המוטל עליו. אמנם - אין להכחיש - עשה זאת היטב, אבל
זהו תפקידו ולכך הוכשר. אבא של רונית לא התמצא כל כך בסולם
התפקידים במד"א ולא ידע שמתנדב חדש שמצליח להציל ילדה שנפגעה
פגיעת עמוד שדרה צוארי הוא דבר די נדיר ובהחלט ראוי לציון.
רונית לא חשבה אפילו לדבר עם מיכאל, קודם כל בגלל שהיתה מחוסרת
הכרה כמה חודשים ואחר כך היתה מתוסכלת כל כך שלא חשבה על כלום,
ורק הצטערה שהמשאית לא דרסה אותה קצת יותר, כי להיות משותקת
לכל החיים מהצוואר ומטה נראה לה נורא ואיום. בשלב מסוים היא
אפילו האשימה אותו על כך שהציל אותה, כי מי אמר שהיא בכלל רצתה
להנצל. גם כשמיכאל ביקר אותה יום יום והתעקש שהיא תוכל פעם
ללכת ולדבר ולנשום ולעשות את כל הדברים שאנשים רגילים לעשות,
היא לא הודתה לו על העידוד. היא פשוט עשתה את כל הדברים שאמר,
לאט ובהדרגה, וכשעמדה על רגליה בפעם הראשונה כולם מחאו כפיים
והחמיאו לכוח הרצון שלה ולמסירות של הוריה ושל הצוות המטפל,
ודיברו על מותר האדם, ועל רצון ויכולת, ואף אחד לא זכר את
מיכאל.
כשרונית קפצה לכביש בטעות ומשאית דרסה אותה, מיכאל הציל אותה.
כך כולם אומרים. מיכאל היה בן חמש עשרה ומדריך חדש בצופים,
ורונית אפילו לא היתה חניכה שלו. היא היתה סתם ילדה ג'ינג'ית
ומעצבנת שהתעלמה מאזהרות המדריכים שלא להתרוצץ על הכביש וללכת
בזהירות רק בשוליים. מיכאל, חוץ מזה שהיה מדריך חדש בצופים,
היה גם מתנדב חדש במד"א, ואפילו הספיק להיות על אמבולנס כמה
משמרות. כל החולים שהוא ראה עד אז היו אנשים זקנים שהיה צריך
להעביר אותם מבתי אבות לבתי חולים ובחזרה, ושום דבר לא היה
דומה לתאונה הזאת. בקורס, לפני שהתחיל להתנדב, המדריך הזכיר מה
עושים במקרה של פצוע לא נושם עם חשד לפגיעת עמוד שדרה. הוא
הסביר איך צריך להנשים אותו, שצריך לפתוח נתיב אויר, להרים את
הלסת בלי להזיז את הצואר, לא כמו שעושים לסתם חולה שלא נפגע
בתאונה. הוא הדגיש שאם מזיזים את הצואר ויש שבר בחוליות, חוט
השדרה עלול להקרע ואז האדם יהיה משותק לכל החיים. ואם השבר הוא
בחוליות הגבוהות, המדריך אמר, הפצוע יפסיק מייד לנשום, אז
תזהרו כשאתם עושים את זה. וכשהוא אמר את זה הוא צחק כאילו סיפר
בדיחה טובה, כי פצוע כזה שאפשר להציל הוא דבר כל כך נדיר שזה
אפילו בזבוז זמן לדבר על זה. ובגלל שזה כל כך נדיר אין סיכוי
שהמתנדבים החדשים יפגשו מקרה כזה, וגם אם כן סביר להניח שצוות
האמבולנס לא יתן להם להתקרב אליו. ולכן, המדריך אמר, הוא רק
מדגים איך מנשימים פצוע כזה ואין צורך לתרגל, כי לא יצא לכם
לעשות דבר כזה ואנחנו לא מספיקים את החומר. המדריך ניסה להדגים
וההדגמה לא ממש הצליחה לו, והוא עבר מהר לנושא אחר שבו הוא שלט
יותר. זה לא הטריד את מיכאל אז, כי המדריך היה כל כך בטוח שזה
לא יקרה להם. וכך קרה שמיכאל ידע כיצד אסור להנשים נפגע עמוד
שדרה צוארי, אבל לא ידע כיצד מותר וצריך לעשות זאת. ורונית,
בלי שום ספק, נפגעה בעמוד השדרה שלה. כל הסימנים היו כמו
בקורס, ומיכאל שהיה מתנדב חדש וחרוץ זכר היטב מה שלמד. הוא היה
מדריך בצופים ומתנדב במד"א, ציפו ממנו שיעשה משהו והוא לא ידע
מה צריך לעשות.
כשרונית שכבה על הכביש ולא נשמה, מיכאל ידע הרבה דברים. הוא
ידע שבעוד שתי דקות, אולי פחות, הלב שלה יפסיק לפעום, ושתי
דקות אחר כך תאי המוח יתחילו למות מחוסר חמצן. הדגישו להם את
זה בקורס פעם אחר פעם. הוא ידע גם שעד שאמבולנס יגיע יחלפו עשר
דקות לפחות, אם לא עשרים, כי הם היו ליד יער ירושלים במקום
שקשה למצוא, וזה היה צרוף מקרים מרושע שהמשאית דרסה אותה דווקא
שם. הוא ידע שהדבר היחיד שיכול להציל את רונית, אם משהו יכול
להציל אותה בכלל, זו הנשמה מפה לפה מעכשיו ועד שיגיע האמבולנס,
שאולי לא נותנת הרבה חמצן אבל זה יותר טוב מכלום. הוא ידע שהוא
האדם היחיד שם שיש לו מושג קלוש כלשהו כיצד עושים זאת, למרות
שהוא הנשים רק בובת תרגול ורק פעם אחת. והוא ידע גם שאם לא
יעשה דבר, רונית תמות. ולכן מה שלא יעשה, לא יגרום נזק, כי אם
לא יעשה דבר היא תהיה מתה, ואין נזק גדול יותר מזה.
כל הדברים האלה עברו למיכאל בראש בחלקיק שניה. הוא אפילו לא
שמע את הצרחות של כל החניכים האחרים מסביב. הוא התקשר מאה ואחת
וביקש שישלחו ניידת טיפול נמרץ והסביר בדיוק היכן הם נמצאים,
ואחר כך התיישב על ברכיו ליד רונית. הוא הוציא מפיה את חלקי
השיניים, שלא תחנק, ובדק היטב שהפה נקי (עד כמה שפה מדמם יכול
להיות נקי). אחר כך הוא הניח יד אחת על המצח ויד שניה על
הסנטר, והטה את הראש אחורה בעדינות, כמו שלמדו בקורס שצריך
לעשות לאדם מחוסר הכרה שאינו נושם. פתיחת נתיב אויר, כך קוראים
לזה. אז, בקורס, המדריך אמר שלפצוע מתאונת דרכים אסור לעשות
כך, ושזה מסוכן להזיז את הראש וביחוד את הצוואר. אבל המדריך
אמר גם שהם לא יצטרכו להנשים נפגע עמוד שדרה, ובקושי הדגים
ובטח שלא תרגל, אז שילך המדריך לעזאזל. אחר כך מיכאל סתם את
האף בעדינות כדי שלא יברח אויר, והנשים דרך הפה. הוא בדק דופק,
והיה דופק. ואז הוא המשיך להנשים כמו שלימדו אותם, הנשמה אחת
כל חמש שניות (בערך, הוא לא מדד בדיוק לפי השעון), וראה בזוית
העין שבית החזה עולה וידע שההנשמה מוצלחת. אחרי הרבה מאד זמן,
או כך לפחות היה לו נדמה, הגיעה ניידת טיפול נמרץ. הם הכניסו
צינור להנשמה ועשו כל מיני דברים אחרים, ובדקו את רמת החמצן
בדם של רונית ואמרו שמיכאל הנשים אותה מצוין. בגלל שהיה צריך
מלווה מיכאל כבר נסע איתם לבית החולים, שם לקחו את רונית ישר
לחדר ניתוח ומיכאל הלך לשטוף פנים ולשטוף ידיים. הפנים שלו היו
מלאות בדם של רונית והידיים שלו גם, ובהתחלה האחיות חשבו שגם
הוא נפצע ורצו לטפל בו. הוא הסביר להן ממה הדם ושזה לא דם שלו
(האחיות לא אמרו כלום כי היו מאד עמוסות ורק שמחו שאינן צריכות
לטפל בו), ושטף פנים וידיים ונסע הביתה. בבית לא היה אף אחד,
כי אמא של מיכאל היתה בדיוק בחו"ל ואבא שלו תמיד חוזר מהעבודה
מאוחר בלילה, ומיכאל היה רגיל להיות לבד בבית כך שזה לא כל כך
הפריע לו.
כשרונית נדרסה על ידי משאית ונפגעה בעמוד השדרה הצוארי שלה,
מיכאל הציל אותה. כך כולם אומרים. הוא הנשים אותה במשך עשר
דקות רצופות, עד שהגיעה ניידת טיפול נמרץ. קור הרוח שלו, אמר
צוות הנט"ן, ראוי לשבח. בגלל כל הדם שהיה הם כנראה לא שמו לב
איך בדיוק מיכאל הנשים את רונית, ושזה לא היה לפי כל הכללים,
ולכן אף אחד לא יודע שאולי מיכאל הוא זה שגרם לה את הפגיעה
בחוט השדרה, כי אולי אם לא היה מזיז את הראש והצואר החוליות
השבורות לא היו נוגעות בחוט השדרה ולא היה נזק. אולי. מיכאל לא
כעס על המדריך ממד"א שלא הסביר להם איך בדיוק צריך להנשים. הוא
דווקא היה מדריך טוב, וזו לא אשמתו שהמקרה הנדיר הזה קרה
למיכאל דווקא. מיכאל המשיך להדריך בצופים ולהתנדב במד"א
ולהעביר זקנות ממקום למקום, וביקר את רונית בהתחלה כל יום ואחר
כך פעמיים בשבוע, סתם כי הרגיש שהוא חייב. בסוף רונית אכן הלכה
ועמדה ודיברה, ונשארה אותה ג'ינג'ית מעצבנת שהיתה, למרות שלקח
לה חמש שנים בערך עד שהיתה מסוגלת לצאת מהבית לבד, וגם ככה היא
צולעת והפרצוף שלה עקום ומייד רואים שקרה לה משהו. אבל אחרי
הכל היא חיה, וזה בדיוק מה שמיכאל חשב אז. שאמנם המדריך אמר
שאסור להזיז את הראש, אבל מצד שני הוא גם אמר שאחרי ארבע דקות
בלי חמצן המוח מתחיל למות. ואם המוח מת זה באמת נזק בלתי הפיך,
והפצוע מת, ומוות זה הכי בלתי הפיך שיש. ולכן מיכאל החליט
לעשות מה שהוא יכול, כי ידע בלי לחשוב פעמיים שאילו לא היה
עושה דבר, רונית היתה מתה.
מדי פעם מיכאל היה חולם בלילה שהוא עומד למשפט על רשלנות
רפואית, ושהיתה שם איזו מצלמה נסתרת שצילמה אותו מנשים. הוא
חלם  שעומד מולו המדריך שלו מהקורס ומראה את הקלטת לכל
המתנדבים החדשים ומסביר להם שכך, כך בדיוק, אסור להנשים נפגע
עמוד שדרה צווארי. ואחרי שהוא מסביר להם שכך אסור ושזה מסוכן
הוא צוחק כאילו אמר בדיחה טובה, ואומר שאין צורך לתרגל כיון
שזה מקרה מאד נדיר ובטח לא יצא להם להיתקל בזה. ואז השופט מרים
את הפטיש ונותן גזר דין למיכאל, וכאן מיכאל היה מתעורר. בתחילה
החלומות היו מטרידים למדי, אבל כשהיה מתעורר היה מוצא עצמו לבד
בבית כי אמו היתה בנסיעות לחו"ל מטעם העבודה ואביו עבד מאד קשה
ולא תמיד חזר הביתה בלילה, ובבוקר מיכאל כבר לא חשב שזה משהו
שצריך לספר. החלומות הלכו ופחתו עם השנים, אבל מדי פעם הוא
עדיין חולם על זה ומתעורר בחלחלה.  וכשהיה חולם על זה בלילה
ומתעורר היה משכנע את עצמו שמה שלא עשה, הוא היה בסדר, ועובדה
שכולם אומרים שהוא זה שהציל את רונית. ובכל מה שעשה, בטוח שלא
גרם נזק בלתי הפיך, כי אילו לא היה עושה דבר היא ללא ספק היתה
מתה, ואין נזק יותר גדול מזה.