קרובה היתה אל הדלת כשהטלפון צלצל. פנתה חצי פנייה אחורה,
שוקלת אם לחזור אל הסלון ולענות לצלצול או לתת למזכירה
האלקטרונית לענות.
המפתחות בידה ועיניה מצטעפות לרגע בחושבה על האיחור שתאחר באם
תחזור. לאחר החלטה החליטה לענות.
"הלו?.. כן זאת אני..." ענתה בטון בו מורגשת דחיפות מה, "מי?"
שאלה, ולאחר שקיבלה תשובה מהצד השניה התיישבה בחבטה קלה על
המרצפת הקלה. ידה האחת מונחת על מצחה, פניה חיוורות לפתע,
כאילו בבת אחת חלתה. ידה השנייה אוחזת בשפופרת הטלפון,
אצבעותיה לבנות ומתוחות.
"כן כן.. אני פה" דיברה ספק לחשה אל השפופרת, קולה רעד באמרה.
צרור המפתחות שהחזיקה בידה נפל על המרצפות בקול צלצול צורם,
הפר את הדממה,
היא בכלל לא שמה לב.
בלילה שקדם נזכרה בו לפתע בעודה שוכבת ומנסה להרדם.
ראתה עצמה יושבת בבית קפה על הטיילת בתל אביב, מין מקום מוזר
שכזה - ספק קפה ספק פאב, והוא ישב מולה.
זאת היתה ה"יציאה" הראשונה שלהם מזה חודשים, הם החליטו לדבר על
מה קורה , שיחת ה"מכאן לאן" הלגיטימית אחרי שנה וחצי של קשר
הדוק.
הם עברו תקופה לא קלה בחודשים שקדמו והיא ידעה שהשיחה הזאת
קריטית, אם לא גרוע מכך. כל כך הרבה דברים השתנו בינהם מאז
הכירו, כל כך הרבה דברים נבנו ונהרסו.
אם בהתחלה ידעה היטב שהמילה האחרונה תמיד שלה, שהיא המנווטת
בקשר שלהם והיא זאת שעל פיה דבריה ישק דבר, לאט לאט ועם הזמן
הרגישה איך היא מאבדת את האחיזה והשליטה עוברת
אליו - לאט לאט אבל בבירור.
זה התחיל בדברים הקטנים כמו לדוגמא בהחלטה איפה ישנים הלילה
ומה עושים, והמשיך בהחלטות היותר מהותיות בחייה.
הוא לא כפה עליה את רצונותיו אבל הוא ידע להבהיר לה יפה איך
השקפותיו והחלטותיו הן היחידות שמשנות משהו.
כבר כמעט לא נפגשה עם חברותיה אחרי שזרק לה פעם משפט קצרצר
שהבהיר לה בדיוק מה הוא חושב עליהן. והוא חשב הן ילדותיות
ומטופשות ומכניסות לה רעיונות מטורפים לראש.
כבר כמעט לא ישנה בבסיס אחרי שהוא שכר את הדירה ההיא ברחוב
הצנחנים, עולים כמה מטרים מהכיכר ומטפסים לקומה השלישית. היה
אוסף אותה כל ערב מהשין גימל ולוקח אותה אליו הביתה. אליו - לא
אליהם. זה היה תמיד הבית שלו.
לקראת חגיגות השנה שלהם, הוא קנה לה את השמלה השחורה הקטנה,
זאת עם המחשוף בגב.
"ביום שישי אנחנו יוצאים יחד ואני רוצה לדעת שאני יוצא עם
הילדה-אישה הכי יפה בעולם" הוא לחש לה באוזן כשפרמה את הסרטים
על האריזה המרשרשת.
והיא התכוננה היטב, סידרה שיערה וצבעה פניה באיפור מושלם, כדי
להיות הכי יפה בשבילו.
כל הבנות במגורים שלה ידעו שהיא נוסעת איתו באותו הערב, חלקן
באו לעזור בהכנות, מציעות הצעות לשיפור המראה הזוהר והבוגר
שטיפחה לעצמה באותו הערב, כולן ראו אותה מתרגשת בעקבים
ובתסרוקתה החדשה, המחמאות זרמו בלי הרף.
את הדרך לשין גימל עשתה לאיטה כשהיא מחייכת למחשבה על התגובה
שלו כשיראה אותה, ההתרגשות גאתה בליבה בעודה מנפנפת לשלום
למש"קית בטחון השדה שישבה בבוטקה בכניסה
והרימה אצבע לסמן לה שהיא נראית נהדר.
הוא הגיע. לא יצא מהאוטו וסימן לה להכנס.
נשיקה חפוזה על הלחי, אף לא מילה על המראה שלה. היא התחילה
לחשוש ולא הבינה מדוע אינו אומר דבר.
הם יצאו מהשער הראשי של הבסיס והוא החל לנסוע מזרחה.
אחרי כמה דקות נסיעה, בהגיעם קרוב למצודה עתיקה כלשהי, הוא חתך
שמאלה מהכביש ונכנס לדרך עפר, הגלגלים חרקו בנסעם על אבנים
קטנות וצמחיית פרא שצמחה על הדרך. נסיעה קצרה אל תוך פנים
השוליים ועצירה חלקה ללא חריקת בלמים.
הוא הסתובב אליה, בעיניו מבט שלא ראתה מעולם, הושיט ידו אל
לחיה, ללטף או שמא... לחיה בערה ודמעות צורבות עמדו בעיניה.
"איך את מעיזה??" שאל אותה בקול שקט וקר,
"את נראית כמו זונה! כמו זונת צמרת מניו יורק!! בשמלה החושפנית
שלך והעקבים הגבוהים שלך.... אולי את רוצה גם לקבוע תעריף
מיוחד לסופי שבוע?!"..
כך דקות ארוכות חתך בה במילותיו, הרגישה מלוכלכת, מטונפת ממש.
ידיו החזקות שחיבקו אותה תמיד בחום אבהי והרימו אותה אל גבהים
שכמותם לא הכירה, חתכו בבשרה עם כל הנפה ונחיתה על בשר צעיר
ורך. לאיטה התמלאה סימנים אדומים ומכאיבים.
השין גימל בשער הבסיס הקטן שלה, ראה אותה חוזרת אחרי שעתיים.
ילדה יפה בשמלה שחורה וקרועה, מלאה בוץ ודומעת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.