כל אור - הבוקר
מחדש,
לבבי מתמלא - הגיגי;

על יום - מחר,
חושב אני ואל האופק,
מביט בעיניי.

השמש עולה;
נוסע גלגלה
על פני - רקיע;

עונות - השנה,
מחליפות זו את זו
בתדירות איומה.

אך הגיגי על עתיד,
אינם משאירים אותי בשקט
וכל פעם מחדש,
גורמים לי בהלה.

אני הוגה,
על המלחמות והאלימות,
כמעיין גוברת;

על העוני המרוד
ואי - השיוויון.

על השנאה התכליתית,
כארס
ועל ההרס,
שנגרם בידי - המלחמות.

מחשבותיי,
נישאות אל המוני - עמך,
שבקושי מממנים -
מטה לחמם;

אני סורעף,
על הילדים
שזה עתה יצאו מרחם,
ושגורלם,
לחיות ברשש ותזנוחה.

אין לי אשליות!
העולם צועד,
בצעדי - הענק
אל עברי - פי - הפחת;

הוא נהרס,
בהורסו את עצמו.

העתיד,
נראה אפור
וחסר - תקווה באופק;

יום - מחר,
נראה סגריר
כעננים קודרים.

גשמים כבדים כעופרת,
נפול - ניתכים,
מהשחקים.

הקרבות נמשכים;
העוני חוגג לו.

הרס רודף הרס;
אלימות את זוועה.

אך נהיה תקווה,
שיום מן הימים
תזרח השמש
ויפציע שחר,
של התקופה החדשה.