הגשם הראשון ניתך בפני, בגופי, בנשמתי. מעולם לא נרטבתי עד
העצם כפי שקרה בפעם זו. הרבה פעמים תפס אותי גשם לא מוכנה,
פעמים רבות הרגשתי קטנה לנוכח אותן תופעות שבהן לא שלטתי, אך
מעולם זה לא קרה כך. נותרתי חשופה בפניו ללא מחסה, חסרת אונים
ללא יכולת להגיב. הוא שטף אותי, לא נשארה בי פיסת עור יבשה,
הוא חדר לעצמותי, התחפר לו מתחת לעורי  עד שלא נשאר בי דבר
מלבדו.
לאט לאט התרגלתי אליו כל טיפה היתה אחת מיוחדת ובלתי חוזרת. כל
טיפה פגעה נכון, במין עדינות כנה. לפתע לא רציתי מחסה ולא
חששתי מחוסר יכולתי להתמודד עימו אלא מהיפסקות הגשם.
לא לקחתי את הגשם כמובן מאליו, זה לא קורה כל יום, בודאי לא
לי.
לאט לאט הפכתי גם אני לגשם, הרגשתי כאילו מגופי ניתך גשם
ראשון, התחדשתי, השתניתי, גדלתי. נשרו מעלי פיסות גדולות,
הפכתי שונה.
אותו הגשם הראשון שינה הכל, לא הותיר דבר זהה. כל ישן שטף
וניקה וסחף הרחק.
כל שנותר לי היה להודות למסלול חיי שהוביל אותי עד הלום, לנצור
את רגעיי עם הגשם הראשון ולקוות שזה לא יפסיק לשטוף. חששתי מן
רגע הפרידה שכן לא ידעתי איך אהיה אני בלעדיו. חייכתי בעדינות
וניסיתי להשאירו איתי, אך כיצד משאירים גשם?

יודעת אני שכל גשם מפסיק לשטוף, שלפתע הכל מתייבש. מרגישה אני
את היחלשות הגשם, את הפרידה זוחלת לה קרוב,מקווה אני שאשרוד..

יודעת אני דבר נוסף ומלאת תקווה אני שהוא כך: הגשמים תמיד
חוזרים וכשהם אינם, השמש יוצאת...