אולי כשבע שנים לא ביקרתי באולם הזה.
הסרט האחרון אותו ראיתי היה האלמנט החמישי, אני מניחה שזה היה
בסביבות 1997 אולי 1996 עם יהודית. הרחוב היה אז נטוש מחנויות
אני זוכרת, הרגשתי בקצה העולם. לא הבנתי איך הגענו, מאיפה
נסענו. זוכרת כספומט בנק דיסקונט, אישה מכינה גלידה ביתית,
תמונת פספורט של יהודית בארנק, את הבית של מנחם מאחורי הרחוב.
הבית שעליו דובר אך לפני ארבעה שבועות, אחרי הסרט SWEET
SIXTEEN. הפסטיבל הוא חגיגה לאוהבי הקולנוע, כרטיסים מכורים
מראש, קשה להשיג אפילו בודד. אישה מכרה לי כרטיס בתור לקופה
במחיר מוזל, חשבה על חברה שלא הגיעה. כותבת על יורם קניוק,
התחלה באינטרנט, שכשלה מראש. נסיעה למושב לראות את דנה בת
ארבע. העלנו אותה חמש פעמים על כסא ירוק. גזרה שיער ארוך ובהיר
על רצפת האמבט, פזור כולו, עיני אימה מבועתות, נעלה עצמה
במקלחת, רצתה לבד, יצאה בצעקות הצילו על הדלת. ואני כאן בעיר
הקודש, עירי שלי, עם הריח האבנים הרחוב והזהות. מאוהבת בה עד
עמקי נשמתי, תוהה כיצד אעזוב ביום מן הימים שכה קרב ובא.
מדחיקה מחשבות מטרידות, בוחרת על מה להביט, על מה לפנטז, מה
לדמיין ובוחרת שוב את נפילתי הבאה.
בוחרת את נפילתי הבאה, איזה משפט חזק, אולי חזק מידי גם
בשבילי. כיצד בוחר לו אדם היכן ומתי ליפול? כי הרי אם יודע הוא
שייפול, סביר שיבחר נתיב אחר להציל עצמו מבעוד מועד, אך אני
בוחרת את נפילתי הבאה.
וישנה כך בשקט.
בשקט לפני הסערה.
כנראה הסערה היא המזינה את טעם החיים שלי. ובכן ישנה הסכמה חד
משמעית שטעמי הוא טעם רע. אם נביט לאחור נראה הוכחות לרוב.
ובכן טעם מה הוא? והרי טעם הינו סובייקטיבי לאדם הטועם, ואם
טעים לי אז מדוע מדובר בטעם רע? האולם מתמלא מפה לפה ואני
ממלאה עוד ועוד שורות.
התגעגעתי לזה.
התגעגעתי אלי.