ניצוץ הגאונות כנראה נגע בך, עוד כשהיית בבטן אימך. עיניים
כחולות עמוקות וגדולות הביטו על אימך שפתחת לראשונה את עיניך,
וגרמת להוריך אושר כה רב, עד בכי, יכולה אני לתאר את הרגע,
למרות שאני עוד בעצמי הייתי בדיוק אז בבטן אימי, חודשיים לפני
גיחתי לאוויר העולם. גם מבלי להיות שם, יכולה אני לדמיין את
היופי שיצרת סביבך, בהיותך בן בכור, להורים אוהבים.

אני פגשתי אותך כבר מזמן, בילדותינו הרחוקה, כל מה שנגעת בו
הפך לזהב. שהחלטת שאתה רוצה לנגן, לא היית זקוק לשום שיעור או
מורה, לימדת את עצמך טוב כל כך, הציונים הטובים שבאו בקלות.
לכל זאת התווספו ניצוץ השובבות, משפטי החכמה והציניות ושעשועי
נערים. המונינג מהאוטובוס בטיול השנתי, המשפט שציטטת משיר מוכר
לא לי על הלוח:"כבר כל תל ברוך יודעים שאני יהודי", שזעזע
אותי, נאיבית שכמוני, לקח לי זמן להכיר את עובדות החיים.

הטיול קירב בינינו כל כך, השיר שהקדשת לי אז, מזכיר לי אותך עד
היום. כמה אהבה הייתה בו. אך אני אז רציתי אביר על סוס לבן,
כמו שאמרתי נאיבית, לא רציתי לשחק, לא ידעתי מה זה לשחק. ואתה
עקצת וברחת, השארת אותי רבות עם טעם של עוד, אך מעולם לא אמרת
דבר ממשי.

איך חבר צמוד קינא לי עד מוות אל מולך, הוא כבר ראה, מה שאני
לא ראיתי אז. איך באחת מההופעות שלך, הגעתי מחובקת עם ההוא,
ואתה לא היססת לצעוק במיקרופון, אל מול כל הקהל שהיה חברינו,
שהנה נכנסת אהבתי הראשונה. אהבתך הראשונה.

בצבא החל הדרדור כפי שאני קוראת לו, אולי תגיד שאז החל האור,
כנראה תלוי מי מספר, והפעם זו אני. התחלת ברוב גאון את קורס
הטייס המיוחל, אך דאגת שיעיפו אותך משם, משם ליחידה קרבית
אחרת, ומשם הפכת לפקיד, עד תום שרותך. נסעת, חזרת, צצת בחיי
כרוח רפאים משום מקום. באת לשיר לי שיר אהבה שכתבת כבר לאהובה
אחרת, קפצת לבקר. זוכרת מפגש אחד ברחוב, חזרת מהודו, הלכנו
לטייל קצת, נעלמת לי פתאום.

שמעתי מאנשים זרים שראו אותך פה או שם, חיכיתי בסתר, שתצוץ לי
מאיפשהו, שאוכל לראות אותך שוב, מתישהו.

יום אחד באמצע מסיבת יום הולדת לחברך הטוב, שזנחת, שכולם היו
סביב, כל החברים, התקשרת דווקא אלי, אחרי זמן רב שלא התראינו
או דיברנו, אולי שנים, בישרת לי שאתה מתחתן עם ההיא מהשיר שאז
שרת לי. דווקא אלי בחרת להתקשר. ששמעת איפה אני ביקשת לדבר עם
כולם, העברתי את הטלפון במעגל, שתוכל גם להם לבשר, וחיכיתי
לטלפון שיחזור אלי.

אז כבר השתמשת בביטויים כמו בעזרת השם, התחלת ללכת עם הכיפה
הלבנה, כבר היית שם. כמובן שלא ויתרתי והגעתי צנועה אל חצר
שקושטה על ידי חברים. חתונה על מזרונים, אוכל מתובל עשוי עבודת
יד, שבישלה סבתא מוכשרת, רקדנו.
הזלתי דמעה, אני לא בטוחה מאיזה סיבה בדיוק.
אשתך הייתה יפיפייה וקורנת, ואתה גמגמת תחת החופה, מרוב
התרגשות, מעולם לא ראיתי אותך כך. התרגשתי.

אחר כך גם שרת לה, ושרתם יחד, והחברים שלך שרו. החברים החדשים
שלך רקדו ריקודים ברסלבים מוכרים להם, ואני ישבתי עם החברים
הישנים על הכריות. לאשתך הטריה, כבר בצבצה בטן קטנטנה מתחת
לשמלת המלמלה המיוחדת שלבשה. ואני העמדתי פנים שלא ראיתי
כלום.

אחר כך נסעת לרעות עזים בצפון, גרתם בפחון, שבאתי לבקר אתכם,
היא חבשה לראשה מטפחת, אתה עם פאות גדולות, כבר מדבר בשפה שאני
לא מכירה. צריף רעוע באמצע שום מקום, שכן של שבט בדואי, ספרי
תורה בכל פינה, ללא חשמל. על פניה ניכרה האי שביעות רצון, כבר
אז, מחזיקה את גבה שכאב מבטנה הגדולה. עומדת על החלון, וקוראת
לך: באו אורחים.

יום אחד, הייתי בטעות בעיר הישנה, תהיתי מהיכן לנסוע הביתה,
בחרתי בנתיב הפחות מוצלח, למה? לא יודעת. פתאום שמעתי מוזיקה
חזקה, רכב גדול, ולבושי לבן קופצים. שברתי ימינה חזק, היית שם.
נתת לי ספר. שמרתי. הבנתי למה עצמי אמר לי לבחור בדרך הזו
דווקא.

כבר באת גם לבקר אותי כאן בירושלים, השארת לי גלויה של הרב,
בירכת אותי, והלכת.
בטח אראה אותך שוב על גג מכונית, קופץ ושר, משמח אחרים.

הוריך מיואשים, היית גאוותם היחידה, הרגישו שהכול ירד לטמיון..

הנישואין לא החזיקו, עזבת, השארת ילדה עם תינוקת. התינוקת
מתוקה אני בטוחה. לא, לא ראיתי אותה. גם לתינוקת יש את אותם
עיניים כחולות ומדהימות, כך סיפרת לי.