אתמול שוב הלכנו למועדון הזה, שירים של אייט'יז שנשכחו כבר
דורות מתנגנים ברמקול משובש.
ישבנו משועממים על הרצפה מחכים שיעבור שיר שהיה יותר מידי
"רגיל" עבורנו.
כל האורות ריצדו לי מול העינים, כאילו זה לא מספיק שגם ככה יש
לי בחילה מכל הערב הנורא הזה שעבר עלי.
שיר שלא שמעתי מהיומולדת הקודם התחיל את אקורד הפתיחה של עצמו,
קמתי והתחלתי לרקוד, מסתכלת על השאר, מקווה שאני לא רוקדת מוזר
מידי.
הוא סימן לי שאבוא לרגע, התנשקנו.
אחזתי בידו והלכנו לשירותים המצחינים שהיו שם, סגרנו את הדלת
והתמזמזנו, שניה וחצי אחרי שיצאנו כל החברים שלו כבר ידעו על
זה, חייכתי חיוך קטן כזה - הבן זונה.
חברות שלי הגיעו, מחזיקות ביד איזה דיסק עטוף, כזה שאני בכלל
לא אוהבת, ובעיניהם ניצוצות של סיפוק.
פתחתי את כל הדיסקים בהבעת הפתעה מזויפת על פני, ואפילו הצלחתי
לשוות לידי רעידות של התרגשות.
ואז אתה הגעת.
ורעידות ההתרגשות הפכו להיות לא רצוניות, הסתכלת עלי, אני
חושבת שהתעמקת בג'ינס הקרועים שלי, כאילו מרמז לי ,שפעם אחת
יכולתי ללבוש משהו נורמלי.
אתה מדליק את ה"פרלמנט" שלך, ומסתכל על הרוקדים בהתנשאות, מפנה
לך מקום מהמתמזמזים על הרצפה, ומעיף טבעות לחלל האוויר, הכל כל
כך מחניק, אני כמעט יכולה לקרוא את המחשבות שלך.
אתה לובש את הבגדים שהכי יפים עלייך, מעשן את הסיגריה שהכי
מתאימה לך, עומד איפה שהאור מאיר אותך הכי יפה, ומסתכל על
הילדה הכי פחות יפה שם - אני.
ואני רוקדת.
משתדלת שהפזילות הרגעיות שאני שולחת אלייך, לא יהפכו להיות
מובנות מידי, ואז אני מחלקת לעצמי תנאים - "אם השיר הבא הוא
שיר שאני שונאת אני יכולה להסתכל, ואם זה שיר שאני ממש אוהבת,
אסור לי להסתכל לפחות חמש דקות", ואז שמים שיר שאני לא יודעת
מה אני מרגישה לגביו, קצת כמו דגים.
אז אני פוזלת כל דקה וקצת, אני בודקת בשעון.
אני יוצאת למרפסת, כולם שם שיכורים ומספרים על ניסיונות
ההתאבדות שלהם.
הוא בא אלי, ושואל אם הכל בסדר, אני מהנהנת בחוסר חשק, והוא
מנשק לי את המצח, אני מרכינה את הראש, הוא עוזב בשקט - שמע שיר
שהוא ממש אוהב.
ואז אתה באת, הצעת לי סיגריה, וסירבתי-טיפשה שכמוני, אתה נשען
על המרפסת ושולח מבטים לתחתית המרפסת, כאילו שוקל מה לעשות.
אני רועדת כבר, אולי קצת מקור, אתה לא מציע לי ג'קט, או חולצה
ארוכה, אתה סתם עומד שם ואנחנו מסתכלים אחד על השני, ועל
הבקבוק בירה שהגיע לידי פתאום,
אתה שואל אותי אם אני רוצה לקפוץ לדירה שלך, והמילה "לקפוץ"
מצחיקה אותי כל כך.
אתה שואל אותי אם משהו מצחיק אותי, ואני מסמלת לך שאין סיכוי
שתבין.
אנחנו נכנסים למכונית הירוקה שלך, כמו צפרדע ,אני חושבת לעצמי
בגיחוך.
הקלטת שבטייפ מגיעה לשיר השביעי, ואנחנו מגיעים לבית שלך, הוא
כל כך נקי, ואתה מסמל לי לשבת על הספה - כאילו חשבתי אחרת -
אתה חוזר מהמטבח עם שתי כוסות קפה, ואפילו לא שאלת כמה סוכר
אני רוצה.
אנחנו מתנשקים, אני אומרת לך שיש לי חבר, לא נראה לי שאיכפת לך
כל כך, אתה אומר שזו החלטה שלי.
אנחנו נרדמים מחובקים, ואני מחככת את האף שלי כנגד הזיפים שלך,
אתה אומר לי שאני מתנהגת כמו חתולה, אני אוהבת איך שאתה מבטא
את המילה חתולה.
אני מתעוררת לפנייך, מחכה שתתעורר, ואחרי שעתיים אני כבר מכינה
לעצמי את הקפה, אני עוזבת בשקט, אפילו לא משאירה לך ורד, או
מכתב-כמו בסרטים שאהבתי פעם.
אני חוזרת הביתה ומתקשרת אליו, הוא לא עונה - אני משאירה לו
הודעה מתקתקה, ומודיעה לו שיתקשר.
משהו אומר לי שהוא הולך לזרוק אותי, ולא כל כך איכפת לי, אני
אוהבת רחמים עצמיים.
ואני אוהבת לחשוב על הלילה איתך, על הקפה עם ארבע כפיות סוכר,
ואיך שאתה אומר "חתולה", ואני לא מכירה אותך בכלל, ושאני הולכת
למועדונים, אני קצת מחפשת אותך, פוזלת לצד הכי יפה של החדר כל
דקה וקצת ומחפשת חלום שפגשתי.