אוחזת את בטני, מלטפת אותה לאט, מחייכת, משהו זז פה, בתוכי,
פרפור לב חדש, נשענת לאחור. כסא הנדנדה מעץ הדובדבן בסלון נע
ואני עוצמת עיניים. רגלי מניעות את הכיסא ואני זזה באופן מתואם
כל כך, תנועה הרמונית ממש.

ואתה בני בכורי, אינך. אתה שצמחת בי, פעמת, גדלת בתוכי, לא
הגחת לעולמנו. ויתרתי עליך. אז הבדיקה ההיא, הכל כך מפחידה,
יצאה חיובית. המחלה הזו שהופכת את כולכם לדומים, אותם תווי
פנים, ילדים לעולם, גדלה איתך. אתה חלק ממני, עם המחלה שלנו,
לא יכולתי לעמוד בהחלטה, גילי הצעיר אז, גם הוא הפריע. הנהון
ראשי סימל לרופא שזה הזמן. נרדמתי רק לרגעים קלים ושהתעוררתי
בטני ריקה, אין בה לב פועם, לא פרפור פרט לבטני הרעבה. חושבת
עליך הרבה, מה היה אילו, כיצד תראה היום, איך תאמר לי אמא אני
אוהב אותך. אבל אתה לא. נשארת שם מאחור בשקית כהה, ללא אויר
לנשימה, ללא חבל טבורי שייצוק בך חיים.

היום, בגרתי, השנים ניכרות בי, טיילתי לי בקניון, ובמעלית רק
הוא ואני. נער, הוא הזכיר אותך. אמא שלו לא הנהנה כמוני. הוא
היה לבוש כיאות, מסורק, עצמאי. הוא הישיר אלי מבט, הרגשתי
במורד הגב את הצמרמורת מטפסת ועולה. לפתע אמר: את יודעת, את
נראית טוב היום. סתם כך, בפשטות, בישירות, במתיקות שכזו.
חייכתי בכוחותיי האחרונים, אמרתי לו תודה.

מתהלכת עכשיו בבית, המונית כבר הוזמנה, אמורה לקחת אותי למכון,
נקבע לי תור, בדיוק כמו אז באותו היום לבדיקה. אני הולכת מחדר
לחדר, מדליקה את הטלוויזיה ומכבה מיד, פותחת את המקרר וסוגרת
אותו. מנסה לחשוב על דבר טוב, מרגיע, חושבת עליך.
המונית למטה, אני שומעת את הנהג העצבני קורא לי עם הצופר. אני
רוצה לומר לו שייסע בלעדי, אך אני רוצה גם לנסוע.

צריכה לקבל החלטה.





2002