צפונית לפפרסוויל ישנו נהר רחב ואכזב שמהווה מעין גבול בין
הרמה בה נמצאת העיירה לבין רכס הרים ענקי שאיש אינו יודע לאן
הוא מוביל. הנהר עצמו יבש ומתפתל לכיוון הים וממנו יוצאות
דרכים לא סלולות שמגיעות אל המכרות והמחצבים הנמצאים בין ההרים
הענקיים מצפון.
על מצוק המשקיף אל הנהר מאה וחמישים מטרים מעליו ושלושה
קילומטרים וחצי מאותה פפרסוויל הקטנה עמדו הבוקר לנרד וסוסו מר
יוהן וינסנט סקינרד והשקיפו על הואדי האדיר שנפרש מתחתם. לנרד,
רסן הסוס בידו השמאלית וכובעו מונח מעל מצחו, הביע התפעלות
רוחנית עמוקה מהנוף המרשים וציין זאת בין כתלי ראשו ובאזני
הסוס השרירי שעמד לצידו. שום סימני מים לא נראו ואף לא סימני
חיים מלבד מספר קטן של קקטוסים שצמחו בשום צורה מסודרת ולבטח
היוו בית לחיות ליליות שמצאו מחסה תחת שורשיהם. הבוקר הצעיר
שניחן בראייה חדה ומדוייקת סרק שוב ושוב את מה שהיה פעם נהר
אדיר ושוצף ואחר שלח מבטו לאורך המצוק עליו עמדו הוא ובן
לוויתו האצילי בחיפוש אחר נקודה טובה לרדת. התכנית שהחלה לבצבץ
בראשו מאז עזב את העיירה היתה להגיע לאחת מאותן דרכים מאולתרות
במורד הנהר ומשם לנסות את מזלו בחיפוש אחר זהב ואבנים יקרות.
הוא דימה במוחו עתיד ורוד בו הוא עשיר ובעל אמצעים ובעל לשלוש
נשים ובר הימורים וחווילה אימתנית ומרעה עצום וירקרק בו יוכל
מר סקינרד הנאמן לחזר בפעלתנות אחר סוסות פרא צעירות ונחפזות,
מקום בו יוכלו שניהם לנוח סוף סוף מהרפתקאותיהם הבלתי נגמרות.
שבע מאות ארבעים ושלושה מטרים קדמה למקום בו עמדו גילה לנרד
ירידה מעט תלולה אך מספיק נוחה אותה יוכלו הוא והסוס לנצל כדי
להגיע לואדי, משיכה קלה במושכות וצמד הנוודים החל פוסע איש לצד
רעהו הבהמתי אל עבר אותה נקודה שזיהה הבוקר ששלח מבטים מרוכזים
מטה מידי כמה פסיעות, מוודא ששום איש חמוש ומסוכן למראה לא
קובע מחנה במקום אליו הלכו. השמש הלכה והתרחקה מהצמד ודמדומי
הערב החלו עולים ולנרד הבוקר ידע שעד שיגיעו לתחתית הנהר כבר
יהיה חושך מוחלט ויהה עליהם להיזהר כפליים שכן תכניתו המבריקה
לא כללה שום זמן שהוא למנוחה. תודעות אלו שפקדו את מוחו הגבירו
את חששו מהתקלויות לא רצויות והוא שלח שוב את מבטו מטה, צללים
ארוכים נעו כגלים על פני האדמה היבשה מתחתיהם אך שום נפש חיה
לא נראתה. לנרד נשם נשימה ארוכה לרווחה ועוד כמה רגעים והנה הם
כבר באותה ירידה שגילה, צועדים בזהירות במורד המצוק, מדרדרים
סלעים קטנים עם כל פסיעה מהוססת שלקחו ומתקרבים באיטיות אל
הדרך רחבת השוליים שהפרידה בין הרמה עליה ניצבו דקות מספר קודם
לכן לבין רכס ההרים שהיה כמעט מחוז חפצם. הבנתו המופלאה של
לנרד בגרמי שמיים חבטה באושר באוזניו כשהגיעו לבסוף לנהר, השמש
נעלמה לחלוטין וחושך אדיר שרר על הדרך, הוא דחק בסוסו להתקדם
והם החלו פונים ימה במורד השביל, אותו שביל בו פסעו לפניהם
הרפתקנים רבים בחיפוש אחר ממון ותהילה. הם צעדו כחמש מאות
וארבעים ושבעה מטרים כשלפתע נצנוץ מדורה נגלה לעיניהם לא הרחק
מהמקום בו נעצרו כשהבחינו בלהבות. לנרד הבוקר הביט בחשש בעיניו
של יוהן וינסנט הסוס שבקושי ראה משהו גם ככה ותהה האם עליהם
לבדוק את מקור האש. צמד הרעים צעד באיטיות, ישר, בלי להשמיע
קול, ועל כל צעד שלקחו נראה היה שהאש צועדת לקראתם. סקינרד
הסוס עצר לרגע וזקף את אזניו, צלילי כלי מיתר נשבו באוויר
ובמהרה נקלטו גם באזני הבוקר. רטט קל של התרגשות פעם בשדרתם
והמדורה הוסיפה לקרוב, עוד ועוד עד שנעצרה לרגלי החברים שלא
זזו כלל מאז ששמעו את המוזיקה. איש פרוע שיער וחיוור בצורה
כמעט שקופה התחמם לו באש שנראתה כמרקדת לצלילי הגיטרה שהחזיק.
לאור האש הבחין לנרד באפו הסולד עד מאוד ונחיריו הענקיים
ואזניו המחודדות של האיש ובהלה משונה הכתה בו לרגע. קול חד
וגבוה בקע מפיו של הנגן והוא שר לעצמו,
"שעועית חומה, שעועית חומה
בשל אותה אכול אותה ותשאיר קצת גם לאמא אדמה
כמו בוקר במדבר עם סוס מת וחולצה פרומה
משמן את נשקו ומחפש שעועית חומה"
לנרד מצא עצמו שורק יחד עם הנעימה הידועה והזמר חדל מנגינתו
וחייך אליו. 'ערב טוב' אמר בקולו הגבוה, 'התואילו חברים להצטרף
אלי לארוחה דשנה וחריפה לפני שתמשיכו במסעיכם?'. לנרד היסס
ובעשותו כן הביט הישר לעיניו של מר יוהן וינסנט סקינרד הנינוח
שלא הראה שום עניין בכל דבר שהוא שהיה קשור למה שקרה זה הרגע.
'אולי רק לרגע' אמר לבסוף, תוהה לעצמו האם אכן כדאי לשבת עם
האיש המוזר ואז תוהה איך זה שהאיש כל כך מוזר ואיך זה שהוא
מרגיש שאינו יכול לסרב להצעתו. מלא ספק בעצמו אך משותק
ממחשבותיו התיישב מול הגבר המעוות והציב ידיו מול האש, 'תודה
על ההצעה' אמר בקול רוטן וחייך קלות. 'מה מחפש בוקר הרפתקן
במדבר בלילה שכזה?' שאל האיש. 'פנינו מועדות אל עבר המכרות'
ענה לנרד, 'בחיפושים אחר ממון ותהילה'. האיש צחקק צחקוק מוזר
שהפחיד את לנרד, ולנרד הבוקר לא היה אדם שנרתע בקלות. 'ואתה,
מה אתה עושה פה באמצע הלילה? ואיך זה שלא הבחנו בך מקים את
האש?' שאל כשהתעשת. האיש הניח את הגיטרה לצידו ורכן לעבר לנרד
המבוהל, 'הגעתי לאדמה זה הרגע, והיא כה רכה ומריחה נהדר וכל
הלם האוויר הצח הזה עושה אותי רעב' אמר. לנרד החליט לשבור את
המתח ובבדיחות דעת אמר 'שירים על שעועית לא יעזרו....'. 'צודק
אתה' אמר האיש בפרץ צחוק, 'אך הסוס שלך נראה טעים למדי'. לנרד
זינק על רגליו ואקדחו הופיע חיש קל בידו. 'עופרת כדורי תקרע את
ריאותיך הרבה לפני שתצליח להניח יד על מר סקינרד' צעק, 'דע לך
איש מוזר כי הינני הבוקר לנרד אחד הרוצחים המתועבים ביותר
במערב'. הגיחוך הלעגני של האיש המשונה הפך באחת לפרץ צחוק
מצמרר. 'ואנוכי הוא אזדרכת שד רעבתני ממעמקי השאול החושב אתה
כי פוחד אני מברזל ועופרת?!' שאג השד בלי להפסיק לצחוק. לנרד
המבוהל החל לירות באקדחו, הפחד סימא עיניו והוא המשיך לירות
לכל עבר. נשקו הכיל שמונה כדורים והוא העז לפתוח עיניו לאחר
שפלט חמישה. הוא ירה פעם נוספת ברגע שהבחין שהשד הנורא לא נפגע
בכלל וצרחה נוראית ולא אנושית פערה חור מחריש אזניים בחלל
הלילה השקט. יוהן וינסנט סקינרד התמוטט על צידו, חור קליע גדול
ועגול נפער מבטנו וגלי דם אדירים ומעט חלקים פנימיים החלו
לנזול ממנו על האדמה בגסיסה מהירה. 'בן תערובת כלב נבזה וזונה
זקנה מוכת זיבה שכמותך!' צעק הבוקר ביסורים קשים ורוקן את
שארית כדוריו על השד שלא חדל לגעות בצחוק. אזדרכת התרומם על
רגליו ללא פגע והזדקף במלוא גובהו הרחק מעל לנרד המתאבל. אקדחו
נשמט מידו והוא חש איך הדם נוטש את מוחו ומשתק את רגליו וכל
גופו בפחד נוראי. 'זהב ויהלומים! זהב ויהלומים!' זימר אזדרכת
בצרחות, הוא אחז בידיו הענקיות והמיובלות בכתפיו של לנרד
והשליך אותו הצידה והתכופף לצד גופת הסוס. לנרד זינק על גבו
בנסיון למנוע מהשד לחלל את חברו אך אזדרכת העיף אותו ממנו
והלאה בהינף יד. אחר החדיר את ידו הימנית דרך החור שנפער בבטן
הסוס ומשכה לכיוון ראש החיה, פוער חתך גדול ועבה לאורך גופו
המת של מר יוהן וינסנט סקינרד, מיעיים וכבד וטחול ולב סוס
שנאחז בעקשנות לעורק לא משוחרר נשפכו על הרצפה בחבטה ואזדרכת
ליקק שפתיו בתאוותנות. לנרד קם לזנק פעם נוספת על הרוצח ואז
הבחין בו מעלה חלחולת מדממת אל שפתיו ונוגס בה כאילו היה ילד
יתום שלא אכל שבוע ויומיים ונאלץ לחיות על עכברושים לא
מבושלים. מראה זה, יחד עם ההלם שבמות שותפו למסעות וגילוי
איבריו השפוכים למרגלות השד הלועס, כיסה את עיניו של הבוקר
במסך שחור ערפילי והוא התמוטט על הרצפה מזיל ריר וקיא מדפנות
פיו. אזדרכת הבחין בלנרד הנאבק במיצי קיבתו והחל לצחוק פעם
נוספת, מעיף חלקיקי בשר לא מעוכל לכל עבר. 'ועכשיו' אמר,
'גורלך יכול להיות מעט שונה מזה של סוסך הטעים, רודף בצע אנושי
ואומלל'. לנרד ניסה לענות אך כל שפיו הצליח להפיק היה מטח נוסף
של קיא אדמדם. השד צחק פעם נוספת. 'חשקה נפשי בברך אדם' הוא
אמר 'ואחוס על חייך אם תספק את תיאבוני לאחת'. לנרד היה חסר
אונים, הוא התעשת עד כמה שיכל והחל לרוץ הרחק מהשד, לכיוון
המקום ממנו ירדו הוא וסוסו כמה דקות קודם לכן. הוא חש מטורף
ומליון מחשבות התרוצצו במוחו אך אף אחת מהן לא התיישבה מספיק
זמן בשביל שידע מה לעשות ולכן המשיך לרוץ, מגביר את דהירתו
ברגע ששמע את שירת אזדרכת עולה שנית,
"זהב ויהלומים! זהב ויהלומים!
זה כל מה שמעניין בני אנוש מטופשים
בתאוותם הם מפסידים
העונג הקולינרי הטמון בסוסים
ואי אפשר לעכל
לא זהב ולא יהלומים!"
הוא נתקע במשהו ונפל על גבו. כף יד גדולה וחזקה סגרה על כנף
מעילו והרימה אותו שני מטרים באוויר. כעת היה לנרד פנים מול
פנים עם השד המצחקק וצחנת פה איומה ונוראה הציקה לנשימתו
המתאמצת. הוא חש כאב חד מפלח את ברכו הימנית וניסה לבעוט עם
רגלו אך זו כבר היתה קטועה מהברך ומתעוותת על האדמה, הוא ראה
איך אזדרכת פוער את פיו והלוע הלך וגדל ונהיה אדיר וחשוך
ושארית רגלו פעמה בכאב והוא נזף בקשיחותו ואומץ ליבו שמנעו
ממנו להתעלף. האדמה היתה קרה ורוח מדברית נשבה והתחממה והשמש
עלתה לאיטה בשמיים ולנרד שכב מבועת ומעוות בעיסת הדם של עצמו,
הוא ניסה לזחול אך הכאב היה אדיר מכדי שיוכל לנוע וכך נשאר
לשכב בשמש שהלכה והתלהטה. בוקר יום ראשון הישן והטוב ייבש את
גופו והציק לראשו ורגלו והוא שיחזר את המפגש עם השד. שנים רבות
עברו מאז החל בהרפתקאותיו ותמיד שמע סיפורים מפוקפקים על רוחות
ושדים אך מעולם לא חשב שסיפורים אלה אמיתיים, או שאי פעם יפגוש
שד שכזה. הוא הזיל דמעה על סוסו המת וחש איך כוחו נוטש אותו.
הוא נשא תפילה לכוח שהניע אותו כל חייו ותיאר לעצמו שבקרוב
יתחיל לגסוס באיטיות עד המוות הבלתי נמנע. לנרד הבוקר הפצוע
והמותש הסתובב על גבו והחל לשרוק מנגינה ידועה, הוא זייף קצת
בפרץ צחוק עצוב וקצר והבחין בשתי דמויות שעמדו במעלה המצוק
שמתחתיו שכב משותק והוזה. הוא ניסה לצעוק אך דבר לא יצא יותר
מפיו. דמות אנושית על הצוק ממעל סרקה את העמק בחיפוש אחר סימני
חיים אך לא מצאה דבר מלבד כמה קקטוסים שצמחו בצורה לא מסודרת,
פה ושם לאורך הדרך. לנרד הניח את כובעו על פרצופו ועצם את
עיניו. הכאב הרג אותו מחדש עם כל פעימה וראשו עמד להתפוצץ
ובטנו קרקרה ברעב ומחשבתו האחרונה לסיפור זה תהתה בנוגע לעונג
הקולינרי הטמון בסוסים. אי שם ארבע מאות וששים ושלושה מטרים
קדמה לגופתו המפרכסת של אחד לנרד התדרדרו במורד מצוק תלול איש
ומפריס פרסה אצילי וטעים לכאורה, מנופחים בגאווה ואופטימיים
להחריד הם עשו את דרכם אל עבר הנהר האכזב והמיובש, כיוון כללי
מערב, המטרה לחפש זהב. |