קירבתי אקדח לראש.
ניו יורק עיר גדולה ואני מחבקת את הרחובות. בבוקר כשקר ואני
יוצאת מהבניין. השוער מזכיר לי את הנמר של קלוגס. מישהו פותח
מטרייה אבל עוד לא התחיל הגשם. בחדשות אמרו שארבעים ושלוש
מעלות היום.
אני עדיין לא ממש מבינה אבל זה בערך קר.
המעיל רכוס ( רק כפתור אחד ) ואני עדיין לא רואה ממש ברור.
מישהו הקיא סושי בתחנת האוטובוס ואני לא יכולה להפסיק להסתכל.
אני לא אוהבת סושי במיוחד.
מחשבות מחשבות.
בלילה יש המון תכניות מצויירות פה. אם זה חולני מספיק אני
אסתכל. עוד הומלס מבקש סיגריה ופרסומת לנוזל לניקוי כלים עולה
במוחי.
"i'm not made of money, honey", אבל לעולם לא אגיד. לפעמים
אני נדיבה מידי.
אני לא אגיד להם להשיג עבודה. החומריות משמחת אותי אבל לא
מספיק. רק עוד חלק ואני אהייה שלמה. הרגליים בועטות באוויר
בעוד אני כותבת שורות אלה. שרועה ערומה על הבטן על המיטה
הזוגית שלי שחסר בה בן זוג. רצתי למגירה בהיסטריה וחטפתי את
המחברת. אני כותבת עם אותו עט שבו השתמשתי לחתום על הצ'ק לחברת
הטלפונים. המאוורר מציק לי למדי.
איפה הייתי ב-1982? זו לא השנה בה בחרתי ליפול במדרגות העץ
בבית.
רק לראות איך זה ואם אני יכולה לצאת מזה בסדר. אבל אל תשאלו
אותי אם הפילו אותי על הראש כשהייתי ילדה. את עצמי הפלתי.
והייתי עושה את זה שוב אבל הגב התחתון שלי מציק לי בזמן
האחרון. ג'ורג' מוריסון קרא לי החתול המחייך. לפעמים אנשים לא
רואים כשאני מחייכת. ואני יושבת ממש לידם, עיניים פעורות וחיוך
גדול על הפנים. והם לא רואים עד שאני לא עושה כחכוח קטן בגרון.
אני תמיד רוצה לדעת כשמחייכים אלי.
חשבתי על צלקות היום. למה אנחנו צריכים אותן בכלל? יש כזה דבר
צלקת טובה? הן תמיד באות מכאב. יש צלקות יפות בעולם. הצלקת
האהובה עלי חייבת להיות זאת שעל הזרת שלי. מישהו פעם בעט לי
אבן לתוך האצבע. בטעות. המון דם יצא לי משם. מספיק כדי לשתות.
פתחתי פצע היום עם הציפורן, אבל יצאה ממנו רק טיפה. דם שטוח
אני קוראת לזה. יש לו טעם טוב אבל הריח מעורר בי בחילה. בעבר
הייתי במוזיאון ירושלים והיה כלוב מזכוכית, כולו מושפרץ בדם.
הריח שיגע אותי. וחובה עלי לדמם לפחות שבוע בחודש.
כשאני שותה אני נושכת ומרביצה. כבר יודעים את זה עלי. אני
מאמינה שאנשים נהנים מזה, אבל לא רוצים להגיד. אחרי הכאב באה
מן תחושה כזאת. כמו מן אורגזמה שלא מרגישים שם למטה, אלא בכל
הגוף. זה עובר מהר וצריך לרצות את זה כדי להרגיש את זה. אין לי
שום סיבה לתרץ. לא חשוב איך אתה נראה או מה הסטיות שלך, תמיד
תהייה קבוצה די גדולה של אנשים שגומרים מזה. מספיק לראות ריקי
לייק אחד כדי לדעת את זה. ולפעמים עדיף שלא.
בחורה יפה. ראש לא רע על הכתפיים. גאונה במקומות מסויימים
בעולם. אולי רק במוחה שלה אבל כוס אמוק! אנשים לא אומרים את זה
מספיק כי הם רוצים לקבל תגובה זהה ורובם יודעים שהם לא יקבלו
אותה, או שאם כן- היא לא תהייה כנה. " אה, כן, גם אתה אחי ".
ואף אחד לא רואה את זה וזה למה אני ערומה במיטה ואין אף אחד
שיחבק אותי בגלל שאני אני.
בגלל שאולי אין לי עיניים כחולות ויכולת לתקשר עם המין השני
בצורה מוצלחת. בגלל שהם רואים בי משהו שהם לא רואים בבנות
אחרות. והם אומרים לי שכשאני אפסיק לחפש זה יבוא, ושאין לי
סיבה לרצות את מי שלא רוצה אותי אבל god dammit, כשאמא אומרת
לא לשחק עם הזין אז זה כל מה שבא לעשות, לא? וכשאלוהים מבקש
יפה לא לחמוד, זה כל מה שאני מסוגלת לעשות.
אני שונאת לקנא בשטחיות, בדברים הקטנים שעושים לנו את הmtv
ומשכנעים אותנו שאישה בת ארבעים וחמש עם חמישה ילדים יכולה
להראות כמו פאקינג גווינת' פאלטרו. וזה לא ישתנה. מהרגע שהמחוך
הגיע ידענו שאין לנו ברירה אחרת. וזה לא ישתפר. השמנה תמיד
תהייה הלוזרית בסרט והמכוערת תהייה נטולת חברים או פסיכוטית.
אני רוצה לראות את היופי בהכל אבל תנו לי זוג עיניים כחולות
וחיוך של רוצח ואני מאוהבת. אני לא אתיימר להיות נשגבת מהשטחי.
אני לא אוהבת את מה שאני רואה מול המראה אבל אין לי דרך לסיים
את המשפט הזה.
ואני עצלה. אני אקח את האוטובוס. אני אזמין מונית. הייתי נוהגת
לדלי מול הבניין שלי אם הייתי יכולה. ואולי אני לא מחפשת את זה
חזק מידי. אולי העולם מחכה שאני אקום מהתחת אבל אלוהים דיבר
אלי הלילה כשישבתי מול המחשב. ואם הייתי באמצע קיקבוקסינג אז
הכל היה הולך פרקקט. אחר כך הייתי מנסה לשחזר אבל אי אפשר
לשחזר כנות של לילה, או הרגע שבו רעיון מגיע ומוביל לרצף שאי
אפשר להפסיק. ואני מודה לו על העט והנייר והיכולת שלי לחבר בין
השניים. אני אקח את הכאב והסבל והצלקות ואנשום אותם פנימה,
עמוק עמוק. לתוך עצמות הבריח, לבטן, לציפורן על הזרת ברגל. אני
אנשום את זה כמו מוזיקה כשהיא מקיפה אותי באוטו. כשהיא כל כך
חזקה ולא נשאר ממני כלום. יוצאת מאיזון ופתאום אני בצומת רעננה
ואני לא זוכרת איך הגעתי לכאן. אני מפספסת תחנות ברכבת בתחתית
ולא שמה לב בשיעור לפעמים.
אני כל כך אנושית וזה חרא לפעמים.
נמאס לי לחלום שאני עפה ולקום במיטה שלי בשש בבוקר ולא להבין
מה אני עושה פה. למה יש פה יתושים בנובמבר ואיך החדר שלי מתמלא
באבק אם החלון תמיד סגור? אני בודקת את עצמי, כמו שאומרים לנו
בתחילת שיעור אימפרוביזציה.
איפה אני היום? מי אני ומה אני מקווה להשיג? איך אני מרגישה
בעשרים לאוקטובר ואיך היחס שלי לרצפה ולעולם.
ובערב הולכים לבאר. מורידים כמה בירות שעם הזמן כבר לא מזכירות
שתן כל כך. שני דולר לבקבוק. זה זול, אנשים. פה בניו יורק? כן,
זה פאקינג זול. ואם זה סופשבוע אז אני אשתה שש. לפעמים כי טוב
לי. ולפעמים כי אני כל כך עצובה שאני לא יודעת איך להתמודד.
כמו השירים הקצביים האלה שמדברים על מוות ואובדן. ואנחנו
יוצאים לרקוד ומורידים ג'ין אנד טוניק ורד בול בצד. ורוקדים כי
התופים מתופפים והדי ג'יי מסובב את זה עוד יותר. ואנחנו לא
מבינים כמה שזה כואב לכתוב את השיר הזה. כמו אי הידיעה בקשר
לרצון לאהוב מישהו. אהבה או סקס? החלטה קשה.
ואיזה מין בן אדם אני בנוגע לכל העניין. שאלה טובה. נואשת זו
מילה כל כך קשה. למה אני נואשת? שאלה יותר טובה. כי אני לא
מקבלת שום דבר משני הכיוונים וכל יום אני צריכה לפמפם את הרצפה
בשיעור פלדנקרייז ואני לא יודעת מה לחשוב יותר.
חיבוק זה כמו סנט, לכל אחד יש לפחות כמה מיותרים בארנק. אבל
שמישהו באמת יאהב אותי? זה כמו שטר של אלף דולר. אני בטוחה
שהוא קיים אבל מעולם לא ראיתי אותו, ואני יכולה רק לקוות.
מחשבות מחשבות.
המון זמן לא קפצתי ככה למגירה. שתיתי המון אתמול ומישהו אמר לי
" אני יכול לראות שאת כותבת טוב. זה בדיבור שלך, זה בעיניים ".
ואחרי שש בירות אני לא ממש זוכרת מה עניתי.
אני לא יכולה להתחייב לרעיון ארוך מידי, הסיפור כותב את עצמו,
אני רק היד שמחזיקה את העט. כשהוא נגמר הוא נגמר. בין אם הוא
בן חמישה עמודים או חמש שורות. אני לא אוהבת להתווכח עם השראה,
היא תחתוך את עצמה מהר מידי ותדמם על כל הרצפה. ואני אהייה על
ארבע, מלקקת את מה שנשאר ומנסה לתפור את זה למשהו שלם.
אין צלקות בכתיבה.
מה שלא אוהבים מוחקים, מוציאים, מלטשים. יש דברים מעטים שכתבתי
שאני יכולה לקרוא אחרי שנה ועדיין לאהוב. לפעמים אני חושבת
שאנשים מוציאים ספרים לאור מהר מידי. לפעמים משהו חסר.
אני לא יכולה להגדיר את הפשוט כלקוי. לפעמים זה הדבר הכי יפה.
לא אהבתי פרחים עד שמישהו אמר לי עד כמה שהם יפים. הוא מעולם
לא הביא לי פרחים.
אין שום כבוד באהבה.
אני לא אתיימר להיות חזקה או להרים דברים כבדים. אמרתי על עצמי
בעבר, אפשר לעשות ספונג'ה עם השיער שלי כשאני אוהבת. שום דבר
לא חשוב. הרגשתי את הלב שלי מתנפץ למליון חתיכות ומתפזר לי
בעורקים, משאיר אותי משותקת. וחייכתי.
אני לא אגיד שכל הגברים חארות. אני לא אשפוט כל זכר להיות
פוטנציאל לכל הכאב והרוע שבעולם. כסטרייטית אני חושבת שזה עלול
להוביל אותי לעריריות וחתולים. לא. אני לא אגיד קצרי ראייה,
שטחיים רוצים רק סקס אני לא יכולה. מי אני? אני שונה מהם? אני
לא אסתכל על בחור יפה ואקווה בסתר שהוא ישאל אותי מה השעה? אני
לא ארגיש רע בקשר לעצמי אם אני לא ממלאת את הציפיות של עולם
הסיליקון והפורנוגרפיה? אני לא אקנא בבחורה היפה שיש לה הכל?
אני לא אוהבת לשקר. אני משקרת, כמובן, מידי פעם. זה קופץ לי
מהפה. אבל לא בנוגע לעצמי. ואני אתן לאנשים לדרוך עלי, ואני
נהנית מכאב ולפעמים אפילו מעצב. הבדידות תוציא ממני את הטוב
ביותר ואני אתפלש בה כמו החזירים המטוגנים שאני מריחה ברחוב
בבוקר. באמריקה אוכלים בשר בבוקר. מדברים על מדינה שאוהבת
להרגיש את הבשר בין השיניים. והמוח שלי לועס רעיונות ויורק
אותם החוצה, והמילים יוצאות לי מהפה והם אומרים לי שאני כל כך
מצחיקה, ומאיפה זה בא לי.
ולפעמים אני שוכבת על הרצפה ומסתכלת על התקרה ודברים מתחילים
לקרות ואני במקום אחר. וטוב לי שם. אני לא אבכה מולם. אני לא
אבכה מול אף אחד. אני לא צריכה רחמים או סימפטיה מאנשים. אני
אספר את הכאב אבל עם חיוך על סיגריה. אני אעשה מהכל צחוק.
תזרקו את זה עלי. מוות? בדיחה. חבר שלך נפרד ממך? נרד עליו
קצת. הכאב לא מפסיק ואוכל אותי חיה עד שבא לי לצרוח לרצוח
ולחתוך את עצמי בכל הגוף? נגיד את זה בשיעור, בתוך הדמות
הפסיכופטית.
נראה אותם על הרצפה, בוכים. בוכים מצחוק. את כל כך מצחיקה, שזה
אפילו לא מצחיק. ולפעמים זה לא.
אבל החיוך. הוא לא עוזב אותי.