כשהייתי קטנה ההורים שלי היו תמיד לוקחים אותי לים, כשכל
הילדים היו בגן השעשועים בפארק ביום שישי בבוקר אותי לקחו לחוף
הושיבו אותי במים והייתי משחקת עם החול ומדברת עם הגלים. אבא
שלי היה ילד של ים, עד היום הוא כזה. אמא שלי הייתה ילדה של
חוף, הים הפחיד אותה כי כשהייתה קטנה היא ראתה ילדה בגילה
טובעת בחוף שבבת ים היא נבלעה במערבולות של תשעה באב. כנראה
שבגלל זה הם גם עשו אותי ילדה כזאת, של ים. הייתי אוספת צדפים
היו לי המוני צדפים בבית והייתי בוכה כי אחותי מצאה צדפים יותר
יפים את הלבנים המפוספסים תמיד רציתי אותם ומעולם לא מצאתי,
הייתי שומרת בבית רגלי סרטנים, לא ידעתי שזה חלק ממישהו מת.
הייתי מדברת עם הגלים וקופצת מעליהם כדי לא להכאיב להם ועושה
נטיפים יפים מהחול הבוצי שבשפה בחיבור בין המים לחול וכשגל היה
מפרק לי את הארמון שלי לא דיברתי איתו ביום הזה, עם הגל המסוים
הזה כלומר.
כנראה שחשבתי שאני מבדילה בינהם, ואז כשההורים שלי היו הולכים
לבית הקפה שבים לשתות בירה עם החברים שלהם אני הייתי מסתובבת
לבד לפעמים עם אחותי. כולם בים הכירו אותי ואת ההורים שלי. היו
לי תלתלים בלונדיניים ארוכים ותמיד הייתה לי שקית צדפים חדשים
ביד וללא הצדף הלבן המפוספס והנחשק וככה זיהו אותי, הם היו
קוראים לי נועה מתוך "נועה של הים"
אבל קראו לי נטע וכעסתי עליהם. אמא שלי אמרה להם שהיו אמורים
לקרוא לי נועה ואני כעסתי עליהם כי שמי היה נטע והם ידעו את
זה. בגלל שכולם ידעו מי אני לא יכולתי ללכת לאיבוד כי אם
התרחקתי  מישהו כבר היה מחזיר אותי לבית הקפה אל ההורים שלי.
והם היו צועקים לי "בוקר טוב לך נועה של הים" הייתי בת שלוש או
אולי ארבע ולא עניתי לאלה שצעקו לי נועה כי קראו לי נטע. יום
אחד כשהסתובבתי על החוף וחיפשתי את הצדף המסוים כהרגלי פגשתי
באדם זקן אחד והוא ראה שאני אוספת צדפים אז הוא  התכופף והרים
מהחול צדף שיפשף ממנו את החול ונתן לי אותו הסתכלתי וראיתי שזה
הצדף הלבן המפוספס שכל כך רציתי למצוא כזה שאחותי הגדולה הייתה
מוצאת ואני אף פעם לא סוף סוף היה לי את הצדף המסוים שחיפשתי
זה היה נראה כעולם ומלואו. אמרתי לו תודה והוא שאל אותי אם
אבדתי (הוא לא הכיר אותי) ואמרתי לו שלא ושאני נטע ושאלתי לשמו
והוא ענה לי "מרטין של הים" וצחקתי ואמרתי לו שאני קרויה "נועה
של הים" והוא אמר שזה לא יפה ולא בסדר לשנות למישהו את שמו ללא
הסכמתו, והסכמתי איתו וחשבתי שהוא חכם. הוא שאל אותי אם אני
רוצה מרציפן ושאלתי:"מה זה מרציפן?"  אז הוא נתן לי את היד שלו
והלכנו יד ביד בחוף עם הצדפים בשקית ועם הצדף החדש היפה ביד
השנייה, שמרתי עליו טוב טוב!  והלכנו והגענו לאיפה שהוא
והחברים שלו ישבו, הם היו חבורה מאוד נחמדה, יכולת לראות שהם
כולם היו פעם ילדים של ים כמוני והם מנסים להאחז בזה גם בגיל
שישים. אישה מהחבורה הזאת פתחה קופסאת פלסטיק ונתנה לי לקחת
מרציפן, היא אמרה לי שזה משקדים ושהיא הכינה את זה בבית. מעולם
לא אהבתי מרציפן, אבל המרציפן הזה היה טעים ובכל פעם אחר כך
שאמא שלי קנתה מרציפן התלוננתי שזה לא כמו של הדודה מהים. הם
שאלו לשמי ועניתי להם "נטע של הים" ומרטין הוסיף: "לעולם לא
נועה!" והם אמרו שיש לי שם יפה. ישבתי איתם, היה לי כיף, אהבתי
את מרטין ושאלתי אותו אם הוא רוצה להיות סבא שלי, אז הוא שאל
אותי:"מה? נטע? אין לך סבא?"ואמרתי לו שיש לי ואפילו שניים אבל
אחד עומד למות והשני מכריח אותי ללמוד גרמנית ואני לא רוצה,
ואז שאלתי אותו: "מרטין אתה רוצה להיות הסבא השלישי שלי?" והוא
ענה בחיוב אבל אמר לי לא לשכוח להיות גם הנכדה של שני הסבים
האחרים שלי.  והייתי חוזרת לים ובכל פעם אני ומרטין הינו
הולכים ויושבים בים ומדברים עם הגלים וסבא מרטין היה מסביר לגל
שהרס לי את הארמון שזה לא יפה לקלקל לי ארמונות נטיפים יפים כל
כך. מרטין היה מוצא לי צדפים יפים לבנים ומפוספסים והייתי
שומרת אותם בשקית נפרדת משאר הצדפים כי הם היו יותר יפים ויותר
מיוחדים והם היו יותר ממרטין, מתנות מסבא. הוא היה הסבא הכי
טוב שהיה לי אי פעם.
אני לא זוכרת באיזו תקופה בחיי נעלם סבא מרטין סופית אבל
מכשהבנתי שנעלם חמש שנים אחר כך כמדומני חזרתי לחוף וחיפשתי את
מרטין ובכיתי וצעקתי "סבא מרטין...." והוא לא ענה. ומדי פעם
אני עדיין הולכת לים לחפש אותו וצועקת לו :"סבא מרטין! זאת
נטע, נטע של הים..." ואני רצה ואני בוכה וצועקת והוא לא עונה
לי, הוא נעלם. הפעם האחרונה שפגשתי בסבא מרטין הייתה בערך בגיל
שש כי התחיל בית הספר ולא באתי יותר לחוף בימי שישי בבוקר.
הוא נעלם, וגם מכשחזרתי בחופשים הוא כבר לא היה שם ונשארו לי
רק הצדפים, הצדפים היפים שנתן לי סבא מרטין, סבא מרטין של הים.