לכאורה, זה עוד יום.
לכאורה, ראיתי אותך אתמול.
לכאורה, אמרנו שלום.
לכאורה, אני כרגיל.
מחייכת צוחקת אוכלת וגם קצת שקועה בהרהורים.

אבל בפנים.
סערה.
מלחמת ברירה.
בפנים- לבבות נלחמים, לוקחים שבויים, אונסים ורוצחים.
בפנים- מתקיימות שיחות שלום, הסכמי ויתורים, ושיחות עם
אויבים.
בפנים יש כל הזמן שאלות ותהיות.
מטרידות.
מטריפות.
הסערה שבלב גורמת לו לפעום בדקה-  120 פעימות לפחות.
הסערה שבנפש בונה בתים,בנינים, ערים וכבישים  מקוביות בטון
דמיוניות.

והכבדות הזו תוקעת. FREEZE. דום.
עוצרת אותי.
את נשימתי.
נשימה כבדה, ולא בגלל החום.
שאיפת אוויר פתאומית, כאילו שכחתי לרגע מקיומו של גופי...
שכאילו צועק-
"לא תוכלי להמשיך לבדך
את כלום בלעדיי, אין קיום לנפשך
אני מהותך
את תקועה,כיחיד
סקסית ויפה, או זקנה ושמנה
את כאן לתמיד
ובכלל לא משנה מה את בחוץ
בתוכי (בתוכך) , כמה שכואב
תנהלי מלחמות בין הנפש ללב
ומאבקים של שנאה אהבה וכאב"

ונפשי נאנחת ואומרת ביאוש:
"אכן, אני לא שווה גרוש
בלי המלחמות והמאבקים
חיי לא חיים
מתי לא מתים.
אולי הפתרון הוא שלום
לחלק שטחים, לכל אחד מקום.
הלב ינוח בשלום על משכבו
והנפש תרחף על ענן של כבוד"

הסכים גופי והוליך אותי
כאילו עיוורת, אך רואה מתמיד.
מטרה נעלה עומדת מולו
להפריד בין השנים- לעשות שלום.

הסתכל גופי דרך עיניי לכל הכיוונים
הסתכלו למטה, הצידה ולגבהים
אז הבזיק רעיון בגופי עטור הניסיון
'אזרוק את כולנו (לבי, נפשי וגופי)
מן הגבהים לכבישים
נשקיף על ערים, נפרק בנינים
ואז שם בדרך, בערך באמצע
ניפרד לשלום -  נעצור למנוחה על סלע
ואז הנפש תלך לדרכה
לחפש לה ענן של כבוד לרוחה
ואילו הלב יתרסק בחוזקה
יתנפץ לרסיסים ויתמזג בשתיקה.
כל אחד ישב בשטחו שלו
לא יהיה ריב, לא מלחמות ולא קלון '

אמנם את המחיר הכבד ישלם כאן גופי
אך מה זה לעומת מציאת שקט ללבי ולנפשי????

לכאורה, זהו עוד יום.
אך למעשה- זהו היום שבו תאמר לי שלום.