העיר חיה בתוכנו, זורמת לאיטה בתוך הוורידים, כמו שתן חם שמוטל
על הקיר, מלא בטחב שנדבק עליו במהלך השנים, זורם בין חריצי
המדרכה המטונפת ומגיע בסופו של דבר לביוב, שם מצטרף לחגיגת אלף
הריחות שמאכלסים את המקום שאליו אין איש רוצה להגיע...
עשן, צעקות, בועה גדולה וסגורה שמלאה בקיטור שעומד להתפוצץ בכל
רגע, זאת העיר שלי, נהגי מוניות מטורפים, קבצנים ללא תקווה,
חיקוי עלוב ומעורר רחמים למושג שנקרא "חיים", יצורים חסרי פנים
לבושים בסחבות שחיים בזויות הרחובות וכבר אין להם כוח להרים יד
בבקשה אחרונה לרחמים, ואנחנו עוברים לידם כאילו לא רואים, או
שאולי מעדיפים להתעלם מהצד הלא יפה של התמונה שבה אנחנו חיים,
הצד שחי את כל חייו אם הפנים לקיר, בצל, בחושך, אין לו חברה
פרט לקורי עכביש ישנים וג'וקים מזדמנים, ואנחנו מחייכים
ולוקחים עוד מנה של יוקרה מהאוכל, שאת טעמו אין אנחנו אוהבים
בכלל אבל חייבים להזמין, שכן מי יעיז לקום ולומר את דברו, למי
יש את האומץ לקום ולמרוד, לומר את מה שבאמת? לאף אחד, כולנו
מתקפלים חזרה לכסא המרופד והנוח, ממלמלים התנצלות, מתכנסים
בתוך המעיל החם והמגן שלנו, שמסתיר את הקור שבחוץ, קור מקפיא
עצמות.

זאת העיר שלנו, אוכלת אותך לאיטה, נוגסת בבשר החי שלך, דוחסת
לאוזניך מילים מתוקות ולפיך רעל בטעם קינמון, ואתה בולע, בולע
הכל, ומתחיל ללכת עם הזרם, שנשפך בסוף אל הים, הופך לקצף לבן
וחצוף שנוצץ אל מול פני השמש וצוחק.. צוחק בלי לדעת מדוע, ובלי
שום התראה מתנפץ ונשבר אל הסלעים הקשים ומוכי המלח
שמונעים ממך להגיע לחוף המבטחים.
אתה טובע, מנסה לשאוף אוויר, טיפה של אוויר, אבל אינך מצליח,
דגים רעבים שטים סחור סחור, ממתינים לרגע בו תהיה חסר עונים
כדי שיוכלו לנגוס בעורך הלבן והחיוור מחסור משווע בשמש, וזאת
מפני שישבה של שעות במשרד הממוזג שלך, שם במרכז העיר, בתוך
מגדל המתכת והבטון אתה ישבת כל השנים האלה, על הכסא המרופד,
ישבן רופס מחוסר פעילות, ג'ל בשיער וקונדום במגרה, מתקתק
נתונים חסרי משמעות
לאנשים בעלי הכוח, שיושבים במשרד למעלה, זה עם הנוף היפה של
הנהר, נהר שנראה כזה נוצץ ויפה אל מול השמש, וריח הביוב והצואה
שהוא מפיץ ממלאים את כל העיר, אין דגים, אין חיים, הטינופת
זורמת, מתגברת מיום ליום, מידי פעם גופות עלומות שם צפות גם הן
שם, לא ברור להיכן הן הולכות, ואתה יושב במשרד, נשמתך נעתקת
מהיופי הזה, שמרחוק נראה כשלמות שאין אפשרות לתאר במילים,
ומקרוב נראה כמו ערמת צואה שמליוני זבובים עומדים עליה, כנפיהם
השקופות נוצצות בשמש כמו אבני חן, והן מאביסים את עצמם עד
שכמעט יתפוצצו, וככה, בטן מלאה להם יעופו ברחבי העיר שלנו,
יציקו לאנשים, ישבו להם על הכריכים, יבדקו את ההמבורגרים
במזללות שלנו, יפיצו את סיפור המחלה מפה לפה, כמו שמאכילים
תינוק בין יומו בלי שידע מה הוא אוכל.

זאת העיר שלנו, זה הקבר שלנו, השמות שלנו חקוקים במדרכה, הגורל
רשום במדרכות הסדוקות.
אלה הפנים והעיניים, כבויים וחסרי תקווה שאנו רואים כל יום
בדרכנו ומתעלמים, כדי שלא מגלה שאלה הן בעצם הפנים שלנו עצמנו
שמשתקפות במראה.
אנו מעדיפים לשבת ולחלום על עתיד טוב יותר, לאכול המבורגר מלא
שומן אבל לשתות דיאט קולה וקפה אם שתי סוכרזית, הולכים לחדר
כושר רק בשביל לטרוף את הפיצה שאחרי, מוצאים בחורה יפה רק בכדי
לספר לחברה ולהצטער לאחר מכן, ולחיות עד סוף ימנו בתחושה קשה
של אכזבה והחמצה על כך שאהבת חיינו חלפה
מבעד לאצבעותנו, לוקחת איתה את החלום, שבסוף מגיע כמו הכל
בסופו של דבר אל הים.

זאת העיר שלנו, זה הים שלנו.
אולי הוא זוכר את פני התמימות.