New Stage - Go To Main Page

איתי נוימן
/
צלצול טלפון

אני מחכה בממתינה, שעות אני מחכה, "חכה דקה אני כבר חוזר" הוא
אמר, אבל אני כבר מכיר את המצב הזה, אני מחכה, משלם את החשבון
טלפון והוא מדבר עם כולם חוץ ממני.
פעם אמרו לי שזה אני כי אני כל הזמן מתקשר אליו, לא נראה לי
שיש דקה אחת ביום שאני לא בטלפון איתו, אולי זה מה שמפריע לו
בי, אולי בגלל זה הוא מתעלם וכל שנייה אומר לי שהוא לא יכול
לדבר עכשיו. מצד שני אם אני לא מתקשר הוא צועק עליי ומתעצבן
שאני לא משקיע בו כבר שהחברות שלנו זה לא מה שהיה פעם, "אתמול
זה היה יותר עם עננים!!" הוא אומר לי. אני אף פעם לא מצליח
לזהות מאיפה אני מכיר את השורה זהו, אני כמעט בטוח ששמעתי אותה
כבר, מזמן בתקופה שלא הייתי כל כך תלותי.
פעם הייתי הרבה יותר עצמאי, הייתי עושה הכל לבד, הייתי ממש כמו
ציפור, ציפור דרור שעפה לה רחוק, לא יכולתי להישאר בשום מקום
יותר מכמה שעות, או כמה ימים הייתי חייב ללכת. אמא שלי תמיד
אמרה לי שיש לי דימויים ממש יפים, שאם אני ארצה אני אוכל להיות
משורר.
אבל כמה שאני אוהב את אמא שלי התחלתי לכתוב סיפורים... "הכבשה
השחורה של המשפחה" הם אמרו עליי, "היית חייב לכתוב
סיפורים...".
אולי אם אני אשתדל אני אצליח לכתוב איזשהו שיר אולי שניים,
ואלי בעצם לא למה לי להתחיל לעשות הכל בשביל לרצות את אמא, אף
פעם לא עשיתי דברים בשביל לרצות אנשים אז למה להתחיל עכשיו,
בעצם עכשיו זה הזמן הכי טוב לעשות את זה, מתי עוד אני אוכל
לעשות את זה.
החלטתי לנתק לו, כן, כן אני אנתק, הפעם שהוא יתקשר אליי, בעצם
הוא אף פעם לא יתקשר הוא אף פעם לא מתקשר, החלטתי לצאת לרחוב,
אני אסתובב קצת ואז אני אחזור, ולא אני לא אתקשר אליו אני אחכה
שהוא יתקשר אליי.
אחרי שעות של הסתובבות ברחוב ואפיסת כוחות חזרתי הביתה, הוא
עמד שם בדלת חצי בוכה,
"תפתח לי איתי... בבקשה תפתח, אני לא התכוונתי... אני מצטער,
אני אשתדל מעכשיו, באמת שאני אשתדל". "הגיע הזמן שתבין סוף
סוף, כבר כמה זמן אני מחכה שתבין את זה" אמרתי לו, "מה..? אתה
לא בפנים? אבל אני פה כבר שעה בערך מחכה שתפתח את הדלת...
השכנים כבר צעקו עליי, ההוא מלמעלה זרק עליי קליפות בננה וצעק
לי לסתום את הפה".
"אתה רוצה להיכנס?" שאלתי בבושה, הוא אף פעם לא היה אצלי, תמיד
יש פעם ראשונה, "אני לא יודע, כדאי לי להיכנס? אף פעם לא הייתי
אצלך" הוא אמר, "אתה רוצה תיכנס, אני לא אכריח אותך..." אמרתי
לו, "טוב אני אכנס, אין שום דבר שצריך למנוע ממני, נכון?" הוא
אמר.
פתחתי את הדלת ונכנסנו, התיישבנו בסלון," אתה רוצה לשתות?"
שאלתי, ,מה יש לך?" הוא שאל, "קפה, תה, קולה, מים?" אמרתי לו
"אתה יודע שאני לא אוהב קפה, תה זה יהיה טוב" הוא אמר. נכנסתי
למטבח והכנתי לו את התה, חזרתי לסלון אבל הוא כבר לא היה שם,
היה שם רק פתק קטן שרשום בו:" אני כבר אתקשר".
התיישבתי בספה מחזיק את התה בידים, זה התחיל לשרוף אבל משום מה
לא רציתי להניח אותו, אחרי כמה דקות כבר לא הרגשתי את החום,
פתאום עבר בי כאב עז, הפלתי את הכוס על הרצפה וכל התה נשפך,
החתול התחיל ללק את זה, לא היה אכפת לי, שילקק.
ידעתי שהוא לא יתקשר ושאנחנו לא נדבר יותר אף פעם אם אני לא
אתקשר, אבל רציתי לבדוק אותו. אני אתן לו כמה ימים, אני יודע
שזה לא יעזור אבל תמיד כדאי לנסות.
התחלתי לנקות את התה שנשפך, פתאום היה מין צלצול מוזר שכזה, לא
הבנתי מה זה, פתאום זה פגע בי "הטלפון!!!" שנים שלא שמעתי
צלצול טלפון בבית שלי, כבר לא ידעתי מהצלצול של הטלפון שלי
בבית. עניתי במהירות "הלו?", "שצריך אני כן מתקשר..." הוא אמר
במין בושה שכזו,
"תראה זה ממש לא נוח לי לדבר עכשיו אני בדיוק מנקה משהו בבית"
אמרתי לו, "טוב... אז תתקשר אליי אחר כך?" הוא שאל בתמימות,
"לא יודע... נראה, אם יתחשק לי" אמרתי לו, זאת הייתה הרגשה ממש
מוזרה, "אז זאת ההרגשה שהוא מרגיש כל פעם" אמרתי לעצמי, "איך
מצליח להתמודד איתה?" שאלתי את עצמי שוב, "אני לא יודע אם אני
כזה בן אדם שיכול להתמודד עם הרגשות כאלו למשך זמן רב", אבל
אני לא יוכל להתקשר, "תשתדל, טוב? להתקשר תשתדל, אני לא יודע
אם אני אצליח בלעדיך..." הוא אמר בשקט כזה של ילד קטן שמבקש
קצת יחס, רק קצת, וזה בעצם כל מה שאני אי פעם רציתי, קצת יחס
וזהו כמו ילד קטן, רק קצת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/3/01 15:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי נוימן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה