עכשיו אני חופשי...

את הדמעות הבלתי נראות אני מנגב בגב היד.
את המבט אני תוקע בשולחן, ולא רואה דבר.
את הריקנות אני מרגיש.
ואת השאלה אם זאת המילה שמתארת את הכלום בפנים שוב שאלתי.
את הנשימות אני סופר, בשביל לא להיחנק.
את הסיגריות אני מעשן מהר.
את הבירה אני בטעות שופך על השטיח.
ואת השטיח אני לא מנגב.
את הבדידות אני מרגיש, מרגיש חזק מידי.
את השעמום אני חי, מייחל לרגע שאחזור לחיות.
את הנגיעות כבר שכחתי (ואותך לא).
את העצב אני כותב, רק בשביל הרגע שיהיה מעט יותר נסבל.
את התמונה שלך אני עדיין שומר בארנק.
את הרגע שהתחלנו אני שומר בקופסא סגורה.
(ואת המבט שלך עכשיו אני חייב)
את ההחלטה שלי אני מרגיש בשתי ידיי הארורות.
ואת היום שבו הלכתי אני עדיין מחפש.
את הטלפון שלא צלצל כבר יומיים אני שובר על הקיר הערום.
את הציור שציירת לי אני מחביא בתוך ארון.
את הסדרה שראינו ביחד אני מפסיק לראות.
את הלילה האחרון שלנו איבדתי במיטה.
ואת יום ששי כשקמנו מהחלון השבור העפתי.
את החיים כמעט קיבלתי חזרה.
ומאהבה כבר פעמיים נהרגתי.

לאהבה שהמשיכה בלעדינו
אני מקדיש שיר פשוט
בתוך מערכת יחסים מורכבת
הייתה רק נגיעה כואבת

על הרגעים שישבנו ובכינו
אני שופך סוכר שחום
גם סוכריית לב מתוקה
הענקתי לך בקניון עמוס

הרבה ימים של קיץ
הרבה ימים של חורף
גם הרבה ימים של סתיו ואביב
עברנו יחד בנשיקה

היינו פעם יחד
כאב עמוס בנשיקות

את השיר ההוא הקדשתי לך
יונים ברחו מחלוני
את המילים ההם כתבתי לך
כאב נח בביתי

את ימי החג הארוך שמרתי לך
קוץ ננעץ בליבי
את הרגעים שלי השארתי לך
הספק נהיה אני

את הפרח הורוד קניתי בשבילך
בחוץ קראו לי
את הבחירה מתי אלך
שמרתי בשבילי

השיטה הסינית - מחטים זה הדבר הבא
אמר פעם משורר מיוסר
גם ציניות לא חסרה לו
אולי רק אהבה

עד מתי ימשך שוב הזמן האחרון
שאל אותו משורר לא צעיר
גם שגעון יש לו
אבל ישן לבד

פרח אדום העניק לבחורה בקיץ כתום
אותו משורר נחמד שלנו
גם אני ידעתי לאהוב פעם
רק לא לכתוב