הוא שוב מצא את עצמו נוהג שם. נסע בזהירות, במהירות קבועה, לא
הסתכל יותר מידי לצדדים, רק מידי פעם כדי לראות שהכול בסדר,
שאין פניות שהוא עלול להצטער אחר כך  שפספס.
הוא אפילו לא עבר ב - 10 קמ"ש את המהירות המותרת, אלא נסע
בדיוק 90. החלק הזה של דרך היחסים היה מעין התחלה בטוחה של
טיול אשר לא ידוע מה צפוי בהמשכו. דרך סלולה, דו נתיבית עם קו
הפרדה ושוליים ברורים.
והוא - הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע.
הוא הרגיש נוח בנסיעה וככה בלי לשים לב הדליק רדיו וכאילו הכל
היה מוכן בשבילו התנגנו כל השירים שאהב אחד אחרי השני. צבע
השמיים התחיל להאדים והשמש כבר שקעה מולו וקרניה סינוורו אותו
ישר בפנים, כאילו רצו להחזיר אותו למציאות ולגרום לו לשים לב
לדרך שבה נסע ולהוציא אותו מהאפטיה והרוגע שבהם שקע בגלל כל
אותם שירים ומהדרך הנוחה.
השלטים בצידי הדרך התחילו להופיע ולהתריע מה נמצא בהמשכו של
הכביש. הוא ידע כבר מה עומד לבוא בהמשך ולא רק מאותם סיפורים
ומעשיות ששמע מחבריו. הרי כבר נסע בעבר בדרך היחסים מספר
פעמים, והוא ידע שכשיגיע אל הצומת יצטרך לדעת לאן פניו מועדות
אחרי שכבר אותת כמה מטרים לפני.
השלט הראשון הופיע בימין הדרך - "צומת הידידות - 20 ק"מ".
השמש כבר שקעה מזמן והשירים ברדיו התחלפו במוזיקה אלקטרונית
קצבית שאהב לא פחות ועוררה אותו מהתרדמת והאדישות שהחל לשקוע
בה, כאילו היה צריך להתפקס ולהגיע להחלטה על המשך הנתיב. הוא
שלף את המאפרה והוציא מאחוריה גראס מוחבא שכבר היה מגולגל
ומוכן לעישון שהצליח להבריח בסוליית הנעל כשחזר מהטיול הארוך
במזרח הרחוק ושמר בדיוק למצבים האלה, בהם היה חייב איזה משהו
ששוב ירים את רגליו טיפה מהקרקע, וישכיח את הצרות, אפילו שעמוק
בפנים הוא ידע שהוא מרמה את עצמו ושזו לא הדרך להתמודד.
שלט נוסף הופיע, מפורט וברור יותר ומיד אחריו גשם של שלטים
ואזהרות: "צומת הידידות - 10 ק"מ". השלטים הבאים כבר נתנו הסבר
מפורט על המשכה המתפצל של דרך היחסים שמאותה צומת חדלה מלהיות
ישרה ונוחה.
הפניה ימינה הובילה אל כביש נסיוני, כביש שונה מכל דרך מוכרת,
קטע לא ארוך מידי שנמשך קילומטרים ספורים ומיד אחריו היו מספר
פיצולים שכל אחד מהם הוביל לדרך נוף יפה ושונה, למשל דרך
החברות, דרך האהבה, דרך המיניות, ועוד אין ספור דרכים, פיצולים
ותתי פיצולים שכל אחד היה מוצא בהם את דרכו בצורה זו או אחרת.
הפניה שמאלה הייתה כביש קצר ומשובש שנגמר בבת אחת לאחר 100
מטרים ואפילו שם לא היה לו. פניה זו הייתה הדרך הקצרה ביותר
להגיע
לסופה של דרך היחסים וניתן היה להתחבר לכביש זה כמעט מכל קטע
של הדרך.
הדרך הישרה בצומת הידידות הייתה זו שרבים פחדו ממנה ולרוב
מצאו את עצמם נוסעים בה מבלי ששמו לב לשלטים ועברו כך סתם את
הצומת מבלי להניד עפעף, ורק אחר כך נפתחו עינהם והם הבינו כי
הם פיספסו את הפניה והם נוסעים ישר בלי אפשרות לחזור חזרה. דרך
זו נקראה "כביש הידידות". זה היה הנורא מכל בדרך היחסים שכן
כביש הידידות היה חד סיטרי ומלווה באין ספור שלטים האוסרים על
סיבוב פרסה וחזרה אל הצומת, כך שהיה עליו להחליט היטב מה הוא
עומד לעשות ולתכנן את המשך הדרך.
לעיתים חשב שאולי אפילו עבר כבר את הצומת בלי לשים לב ושהוא
בעצם נוסע לו לתומו בכביש הידידות בלי אפשרות להסתובב, אך הוא
קיוה והאמין  שצומת הידידות עדיין לפניו.
הוא ראה לפתע את אורות הצומת מנצנצים במרחק במרחק ואט אט החלו
להתקרב ולהתבהר. הוא הלך והתקרב אל הצומת והחל להריץ בראשו
תסריטים דימיוניים על מה שאולי נמצא בהמשכה של כל פניה והחל
לגבש החלטה על אופן הפעולה. הוא הרי לא היה חסר ניסיון וגם לא
טיפש. הוא כבר נסע בדרך היחסים פעמים רבות בעבר, ומספיק פעמים
פספס את הפניה ומצא את עצמו נוסע לו ישר אל כביש הידידות.
באוניברסיטה זה היה עם הסטודנטית לעיצוב מבצלאל שהצטרפה אליו
לנסיעה ארוכה בכביש היחסים, בצבא עם משק"ית הקליעה מקורס
הצלפים, ועוד בימי התיכון עלה פעמים רבות על המחלף לדרך היחסים
כשהוא נוהג ולצידו תמיד יושבת מישהי, אך תמיד היה מפספס את
הצומת מבלי להרגיש בכלל או לפעמים שם לב שנייה אחת אחרי, אך זה
כבר היה מאוחר מידי להסתובב. אבל הפעם, הפעם הוא לא היה מוכן
לוותר על ההזדמנות. הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה להמשיך איתה
והוא לא רצה לחזור על טעויות.
הוינקר כבר אותת וכל מה שהיה צריך זה את האישור שלה, זו שישבה
לידו הפעם, והוא לא ביקש הרבה, רק רצה איזה רמז או סימן קטן,
אפילו קריצה של הסכמה הייתה מקובלת עליו. הרי בסל הכל הוא רצה
רק לנסוע קצת בכביש הנסיוני, רצה רק להסתכל אחורה ולא להרגיש
שוב את אותה הרגשה של החמצה. והוא המשיך באותה מהירות, נוסע
לכיוון הצומת כאשר נורית האיתות נדלקת ונכבית, דוהר אל תוך
הצומת המתקרבת בצעדי ענק, עד שפתאום, משום מקום, שנייה לפני
שעבר כבר את הצומת מבלי להאט שמע אותה קוראת אליו בשקט:
"אתה לא פונה כאן ימינה?"