סתם יושבת, מעבירה את הזמן, פתאום המחשבות מציפות אותי, מה
יהיה איתי,
מה אני אעשה, איך מתמודדים עם החיים האלה, הכאב הזה, הוא לעולם
לא יגמר?!
אני מתחילה לבכות, בלי שום סיבה, מרגישה כאב נוראי שכזה בלב,
אני יודעת שזה קורה הרבה לאחרונה, ולא ברור לי למה, התרופות
והשיחות
כבר מזמן לא עוזרות לי, רק הבכי, רק הדמעות, רק לישון כל היום,

למה אני לא מצליחה להבין השינה לא תעזור לדברים לעבור, לא
תשכיח את הכאב,
את העצבות, לא יכולה לחיות יותר בכאב של הדיכאון הזה.
אני מחכיית כל הזמן, לכולם, לכל העולם, רק לא לעצמי.
הלב שלי לא מפסיק לבכות, מנסה להתמודד עם הלימודים והחיים, עם
הבדידות הנוראית הזאת,
למה היא לא נגמרת, למה אני מרגישה כל כך לבד, למה אני מרחיקה
את כולם, למה!?
אני בנאדם כל כך רע שזה מגיע לי, שמגיע לי ככה להגיש, הלוואי
שיכולתי להפסיק.
הלוואי ויכולתי להפסיק את השקרים, אני כולי זיוף אחד גדול, הכל
אשלייה אחת גדולה,
מה עושים כשצריך להתחיל להתמודד, איך מתחילים להתמודד בכלל.
ושוב הדמעות חונקות אותי, לא נותנות לי לנוח, רק יום אחד אני
מבקשת,
רק יום אחד של שקט.

אני יושבת וקוראת את מה שכתבתי, מה שעבר לי בראש, ולא מצליחה
להבין.
אני אקרא לסיפור הזה "בלאגן" כי זה מה שקורה לי בראש עכשיו..