1

זה היה בתחילת ספטמבר בשעה מוקדמת-שעת זריחה, משיקה ללילה הקר
שהיה, מביטה אל עבר עוד יום גשום שיבוא בוודאי.
לזריחה היה גוון מוזר, מעין סגול ורוד, כאילו השמים החליטו כי
זה הזמן להעלות חגיגה, בלי רעש של זיקוקין ובלי הרבה המולה,
אבל היה בהם משהוא מיוחד, אם היית בוחר להיות ער בשעה הזאת,
בזמן ההוא, לא היית עומד בפני הפיתוי להביט בשמיים, ורבים
הסיכויים כי היה הדבר מעלה חיוך על פניך, כי באמת שאלה לא היו
שמים רגילים של זריחה.
מייקל רורליך הביט מחלון ביתו בקומה ה-4 , בשעה ההיא ובזמן
ההוא, אך לא השמיים עניינו.
הוא הביט מטה אל עבר הרחוב שלו, רחוב מורלי הצר והקטן, כ-80
מטרים אורכו בסך הכל, רחוב שקט, כיאה לרחוב צדדי, כל כך צר הוא
היה שמשאית הזבל לא הייתה נכנסת אליו בבוקר אלה נעצרת בתחילתו
ומלאכת האסיפה הייתה נעשית בצורה ידנית עד כדי גיחוך.
במאונך לו השתרע  רחוב מייקלסון שהחל מאמצע רחוב מורלי, בנקודת
החיתוך של שתי הרחובות היה ממוקם ביתו של מר. רורליך, בית בין
5 קומות, ממוצע בגודלו קלאסי במבנהו, עד הקומה ה-4 היו בו 72
מדרגות כפי שספר אותן מר. רורליך  פעמים רבות בעולו ויורדו
אותן בכל יום ויומו בדרכו לסידוריו ובחזרה מהם.
מר. רורליך היה אדם מאמין, אובססיבי יש שיגידו, אך הוא לא היה
נוצרי או מוסלמי ויהודי היה רק מכורח הנסיבות, לא,  מייקל
רורליך לא האמין באלוהים,לפחות לא במובן האינטואיטיבי  של
המילה , מייקל רורליך האמין במספרים.
פעמים רבות נהג לציין כי מספרים הם יותר מחבריו הטובים, "שהרי
הם יותר מנומסים וצפויים מאנשים", היה חוזר ואומר לכל אדם
שפגש.
מייקל רורליך היה מתמטיקאי בעל שם במכון הטכנולוגי בקליפורניה
שטופת השמש, היה לו מעמד מיוחד בתור חבר סגל שלא היה מרצה ולא
היה לו עניין עם תלמידים או עם שאר חבריו לפקולטה, הוא ישב
בביתו או במשרדו, לפעמים במשך ימים, ועסק במחקר. תורת המספרים,
הנושא בו קיבל דוקטורט בגיל 22 והנושא שזיכה אותו במספר מאמרים
רבי חשיבות באסכולה המתמטית.
הוא מעולם לא נישא, לא היו לו ילדים וגם לא יהיו. אין לומר שלא
התעניין במין השני, נשים נכנסו ויצאו מחייו ללא הרף אבל תמיד
עזבו אותו ברגע שהבינו שהן בסך הכל תפאורה לחייו הכל כך קבועים
מראש, מתמטיקה ושום דבר מלבד מתמטיקה.
פעמים רבות דיקן הפקולטה ביקש ממנו לתת הרצאה בתחומו שכן נחשב
לאחד מהמוחות המובילים בתחום, וקורסים בתורת המספרים נלמדים
בכל הרמות ויש צורך רב למרצים, אך הדבר לא עלה יפה, בכל פעם
שהוצעה לו הצעה כזאת הוא איים שיעזוב את המכון בקליפורניה
ויעבור לכתוב במקום אחר, ולא שהיה חסר מקום כזה.

מייקל רורליך היה מגושם כמעט בכל דבר שעשה, כוויות ממשקאות
חמים, שריטות מהדברים המטופשים ביותר, הוא היה אגדה חיה בתחום
השלומיאליות, והיו שמועות שביטוח הבריאות שהמכון שילם עבורו
היה גבוה יותר מהביטוח של הסגל הבוגר שלחלקם מחלות לב קשות,
זאת לא הייתה שמועה שקשה היה להאמין לה.
אבל מול הלוח הירוק בחדרו ועם הגיר בידו השמאלית הוא נראה
משופשף מתמיד, כשהיה שקוע כל כולו במתמטיקה לא נשארה טיפה אחת
של שלומיאליות בגופו, הוא נע בחדר וחמק מרהיטים חדים מילימטרים
ספורים מהם, דבר שלא היה עולה יפה בכל הזדמנות אחרת.
לפעמים היה הדבר בולט עד כדי גיחוך, הוא היה הולך הלוך ושוב
בחדרו הקטן ,עם הגיר בידו,  ובעוברו ליד הלוח רושם משהוא ואז
שוב מאיץ וממשיך בתנועתו חסרת התכלית לכדי יצירת עוד מעגל סביב
שולחנו וחוזר חלילה, ואז כאילו היה מובנה בתוכו שעון היה מניח
את הגיר ושם פעמיו לכיוון הגינה שליד הקמפוס כדי לערוך שם את
הטיול היומי הקבוע שלו, לא לפני שהיה נחבט בשולחן, ניתז ממנו
ומתרפק בקול רב על הכיסא מפלסטיק, משם הדרך לרצפה הייתה קצרה.
היה זה כאילו מתמטיקה היא התירוץ היחידי שמשאיר אותו חי, וכל
הפסקה בעיסוק זה מזכה אותו בעונש חמור.
לאחרונה היה חבול מתמיד שכן היה עורך יותר טיולים מהממוצע, הוא
היה דרוש להם יותר ויותר, מאמריו היו מידלדלים באיכותם וכמותם
לכדי מחצית ממה שנהג לכתוב בשנותיו הפוריות ביותר, הוא פחד
מחוסר הפוריות הזה יותר מכל דבר אחר, שכן היה ידוע שתגליות
גדולות במתמטיקה עושים בגיל מוקדם מאוד, שנות הפוריות היו אמצע
שנות ה-20 ואותן עבר זה מכבר.
הוא עדיין היה פורה אבל לעיתים נראה היה לו כי איבד את הניצוץ
שהפך כל רעיון לא מגובש ליצירה מבריקה, והיום מלבד רעיונות לא
מגובשים ומספר מאמרים טובים לא נותר לו דבר, לא היו עוד עבודות
מבריקות, לכן נזקק לטיולים תכופים.
הטיולים היוו לו מקור השראה, אך בניגוד למצופה לא חשב בהם על
מתמטיקה, להפך, היה זה אסור להעלות מחשבות על הנושא במהלך
הטיולים שכן היה צריך לאוורר את האונה השמאלית של המוח שתתן
לרעיונות להתגבש ולחלחל לתוך התודעה, כל עיסוק לא מורשה בחלק
זה היה משבש את המהלך התקין של הדברים, ולכן חשב על דברים
מופשטים בלבד, והדבר הזה הצריך אותו אימון רב, וכן חופשות מחלה
לא מעטות עקב ההיתקלות בעצמים רבים שנהגו להתפזר כלאחר יד
במסלול הליכתו.
"אבנים ופיסות עץ חסרות מצפון!", נהג לקרוא להם, אבל כל
התעסקות באותם עצמים, כל התבוננות ברצפה הייתה מעלה במחשבתו
דיון על התבניות של הדברים והרי התעסקות כזאת, כבר אמרנו,
מזיקה.
למרות כל החבלות שספג, מעולם לא שבר שום עצם ולא אושפז בבית
חולים, היה זה מדהים לראות עד כמה גוף אנושי יכול לספוג ללא
טיפול רפואי, יתרה מזאת ידו השמאלית מעולם לא נפגעה כתוצאה מאי
אילו אירועים טרגיים, דבר ששעשע את מייקל רורליך  עד מאוד.





2

מייקל רורליך עמד ונשען על מפתן חלונו המשקיף על הצטלבות
הרחובות, נשען עם מרפקיו כשידיו שלובות וגופו מעוקם על מנת
לרצות את התנוחה הנתונה, הוא הביט על הצטלבות הרחובות וחשב
לעצמו עד כמה נפלא הוא הדבר כי תכנון אורבני  אקראי לחלוטין
כמו זה הנפוץ בקליפורניה יצר שתי רחובות מאונכים להפליא, תשעים
מעלות של סימטרייה אקראית שסיפקה  לו שעה קלה של הנאה, מדי
יום, לפני שהחל בביצוע מטלות היום שלו.
היה זה יום שישי בבוקר, יום לקניות ולסידורים של יום יום שנדחו
עד לסוף השבוע, מייקל רורליך הדף את עצמו ממפתן חלונו והחל
לבצע סידורים אחרונים לפני יציאתו.
אסף את מפתחות ביתו, לקח את ארנקו, וידא שלא השאיר שום חלון
פתוח יצא מפתח ביתו ונעל את דלתו.
שבעים ושתיים מדרגות אחר כך כבר היה בדרכו אל המרכול לקנות את
מצרכי המזון שיספיקו לו  עד לשבוע הבא.
בעודו הולך במדרכה שלצד הכביש החל מייקל רורליך לספור את
המכוניות העוברות על פניו והחל להרגיש הרגשת סיפוק ואכזבה
לסירוגין כאשר מספר המכוניות היה זוגי או אי זוגי בהתאמה. יש
להבין שמספרים אי זוגיים היו עבור מייקל רורליך כמו קללה
רובצת, סימן שמשהוא אינו תקין, שהרי זוגיות של מספרים אפילו
חסרי חשיבות ככל שיהיו היו סימן לסימטרייה ודבר זה היה אפוא
מקור לסיפוק לא זניח. הוא ניסה פעמים רבות להיגמל מהרגל מגונה
זה של ספירת דברים במהלך היום, הוא סבר כי הדבר גורע ממנו
אנרגיות יקרות שהיו יכולות להיות מושקעות באפיקים מעט יותר
פרודוקטיביים מאשר ספירת מלאי צי הרכב של קליפורניה.
לאחר עשרות ספורות של כלי רכב הגיע מייקל רורליך למרכול שהיה
ממוקם בקניון מודרני שבמרכז העיר, הקניון היה בנוי בצורת
קונכייה הפוכה שבתוך החלל שלה היו ממוקמות החנויות והמסעדות,
הבטון שממנו היו עשויות הקירות נצבע בצבע בז' כדי להדמות משום
מה תחושה מציאותית ככל הניתן של פנים קונכייה, הקניון היה
מצועצע וילדותי כמו מיצג בתהלוכה שנעים להתבונן בו במשך זמן מה
אבל הרגשת נוחות נוחתת כאשר המיצג המפלצתי עובר ונעלם משדה
הראיה.
הקניון לא דמה בצורה הזאת למיצג של תהלוכה, הוא מצדו בחר
להישאר, על כל מסת הכיעור שלו.
מייקל רורליך נכנס למרכול לקול תשואות הדלתות האוטומטיות
שנפרשו עם התקרבות העצם, הוא אסף עגלת קניות והחל לשוטט לאורך
מסדרונות המרכול, מתבונן ובוחן את המוצרים אוסף את מה שנחוץ לו
וממשיך הלאה מבלי לשים לב לשום מוצר חדש או לעצור לרגע לחשוב
מה לקנות.
מייקל רורליך ידע מה הוא עושה, הוא ידע מה הוא קונה, אולי בגלל
שהפריטים הנבחרים לא היו בגדר בחירה אקראית, אימפולסיבית,
הפריטים עברו סלקציה לפני חודשים רבים כשהקניון רק נפתח ומייקל
החל לקנות בו את מוצריו, הם דורגו על פי איכות ומחיר נבחנה
השפעת איכותם על חיי היום יום ועל פי נתונים אלה נבנתה רשימה
במוחו של מייקל, רשימה קבועה ובלתי ניתנת לשינוי, מייקל רורליך
אכל את אותם הדברים במשך השבוע, שום גיוון לא היה עולה על
הדעת, זהוא הרי ביזבוז זמן.
רשימה זו חסכה לו זמן רב במשך הקניה, לא דרשה מחשבה ואיפשרה
למייקל לנדוד במחשבות על משוואות דיפרנציאליות לא לינאריות
ושאר דברים שהיו חשובים בהרבה מארוחה טעימה.
המקום היחידי שמייקל נדרש בו למחשבה מסויימת היה בבחירת התור
שבו עליו לעמוד בדרכו לתשלום הקניה, לפני דלתות היציאה עמדו
ארבע מוכרות שלידן השתרכו תורים באורכים שונים, בחירה בתור
הקצר ביותר לא היתה בחירה קלה בדרך כלל, שכן ספירת מספר האנשים
ובחירת התור הקצר ביותר מבחינת נפשות לא גררה בהכרך עמידה קצרה
בתור, זאת הייתה טעות של חובבנים, אנשים שלא מקדישים זמן
לפרטים כאלה שהיו עלולים לחסוך להם דקות יקרות מזמנם, דקות
שהיו מצטברות והופכות בעבור הימים לשעות וימים, ולחשוב שעל ידי
חשיבה מועטה היה ניתן לחסוך זמן כה יקר.
לא, השיקול של מספר האנשים לא היה היחידי, היה צריך להתחשב
בסוג האנשים, זקנים היו קניינים איטיים מתוקף היותם מגושמים,
נשים צעירות בשנות ה-20 היו המודל האידיאלי מבחינה סטטיסטית
אבל גם גברים היו בעלי פוטנציאל לקניה מהירה.
היה גם צריך להתחשב בכמות הקניות, אם היה עומד אדם אחד בתור
אבל עם שלושה ארגזים לא היה עולה על הדעת לעמוד מאחוריו, ואם
כן שיקלול נכון של מספר האנשים, סוגם וכמות הקניות היווה מכלול
השיקולים שנדרשו לקבלת ההכרעה בדבר התור, מייקל רורליך עשה
שיקולים אלה במהלך הליכתו לעבר הקופות ולבסוף שבר אל עבר הקופה
השלישית למרבה ההפתעה של שאר האנשים בתור מספר אחד הקצר
בהרבה.
כשהתור השלישי התקצר בקצב מסחרר, תודות לשילוב מנצח של מספר
מועט של מוצרים וכוח קניה נשי בעיקרו,  החלו הסובבים להבין
שמייקל רורליך בחר בחירה נבונה, הוא יצא עם המוצרים מבעד לדלת
כשהתור בעמדה הראשונה עוד היה באמצעו, הוא הסתובב, דאג שעיני
התור המובס יפגשו בעיניו, חייך, הסתובב ונעלם משדה ראייתם.
בדרכו חזרה לביתו חשב על הניצחון המסחרר, כמו ילד קטן שניצח
במשחק, הוא שמח על הניצחון אבל יותר על העובדה שדבר כל כך
טיפשי ופעוט יכול לשפר לו את היום בצורה כל כך בוטה.
לקניה המוקדמת הזאת היו סיבות לא מעטות, השעה המוזרה רק עזרה
במלחמה שנגד השעון, התורים היו קצרים בהרבה, והמכוניות ברחובות
הראשיים היו מעטים בצורה משמעותית, דבר שהקל על מלאכת הספירה.

מייקל רורליך עלה לביתו עם חיוך על פניו, פתח את דלת ביתו,
נכנס לחדרו, פתח חלון לאוורור, הניח את ארנקו וזרק את מפתחות
ביתו על אדן הגירים שבתחתית לוח הכתיבה המתנוסס בחדרו.
הוא חלץ את נעליו וישב על ספה לבנה שעמדה בתוך סלון מבולגן
במרכז ביתו, ישב וחשב, לאט לאט התחלף המבט המחויך במבט עצוב,
שכן עבר זמן רב מאז נהנה מחברתה של אישה וכל הזמן שנחסך,
באלגוריתמיקה מתוחכמת לחישוב תורים בסופרמרקט, מה שווה הוא אם
אין על מה לבזבזו?.
מייקל רורליך אהב נשים, אין בכך ספק, בזמן שעוד התרועע איתן הן
היוו לו מקור לשלווה והשראה, לא היה דבר שדמה להתכרבלות עם
אישה ביום חורף קר, שכן מלבד ההנאה הברורה שבדבר, גרר ארוע
שכזה
כמעט באופן וודאי שבוע פורה מבחינה מתמטית, ולכן, נשים לא
קוטלגו
במוחו של רורליך תחת יישויות המבזבזות את זמנו היקר, להפך,
הוא
היה זקוק להן לשם מחקרו המתמטי בדיוק כשם שהיה זקוק לפיסת גיר
ולוח ירוק הנמחק בקלות.

רורליך דמיין לעצמו פעמים רבות חיים מלאים בנשים שיהוו לו
השראה, אותה השראה שבה כל כך חשק, אותה הרגשת עליונות כשאתה
מתיישב אל מול המחשב לכתוב ותקתוק המקלדת אינו פוסק, משפטים על
גבי משפטים של פרוזה מתמטית נקיה ולא טריוויאלית. מאמר טוב לא
נמדד רק בנושא שאותו הוא תוקף אלה בניקיון הפתרון.
שכן בעיה מתמטית יכולה להיות דבר אכזרי, מלחמה של ממש, בין
מוחו הקודר של העוסק בה לבין עצם קיומה, ולסיים מלחמה שכזאת
בניצחון מוחץ, קרי פתרון מקורי , רצף רעיונות פשוטים שחיבורם
מביא את הקורא אל הפתרון החמקמק, אל אושר ההבנה, הרי זה דבר
נפלא, וכפי שהרדי, מתמטיקאי אנגלי דגול,  היה אומר "שאלה טובה
מצדיקה את קיומה על ידי השבת מלחמה".
ואיזו מלחמה זאת הייתה!, שאלה  טובה, שפתרונה לעיתים ודאי אך
חמקמק, נושכת ולא מרפה ממוחו של המתמטיקאי, עד שמפסיק הוא
להתעניין בחומרי, לא אוכל, לא ישן ולא חושב על דבר חוץ מהשאלה
ולעיתים אפילו השאלה עצמה הולכת לאיבוד בתוך מבוך הסמנטיקה
בתוך הפרטים ואז מוצא אתה נלחם בפרטים שכן שם נמצא השטן ושם
שוכן האלוהים.
מפשט את הבעיה לכדי מושגים פשוטים שילד קטן יכול להבינן, מנסה
להגיע אל לב ליבה של הפרשיה, הודף מגינים, משחיז חרבות ותוקף
שוב ושוב בלי מנוחה, ללא מצפון שכן בעיה זו נעמדה אל מול
המתמטיקאי והתגרתה כאילו לאמור "טובה אני ממך" וכבוד אישי פגום
שיש לשחזרו מלבה את היצרים ומחמם את שדה הקרב.
פתרון אלגנטי של הבעיה כמוהו צליפה בקשת מרחוק של האויב המסתער
ועצירתו עוד לפני הרגשת משב הרוח של פרשיו.
זהו ניצחון מוחלט ללא אבדות מצד המתמטיקאי, מלחמה שנוצחה במגרש
האויב, וסיומה עם הרגשת סיפוק וכן כבוד כלפי השאלה שניסתה ולא
הצליחה לעמוד אל מול העוצמה.