לשבת מתחת לשולחן, לקפל רגליך, ולקוות שהאיום יעבור, הנה עוד
דרך שיגרתית לגלות רגשות פחד ומורא מפני דבר כלשהו. הנה רק
לפני כמה ימים ראיתי את כלב הפינצ'ר של השכנים כאשר הוא ניצב
אל מול כלב רוטווילר ענקי, ומקפל רגליו ובורח, כמה אופייני,
חשבתי, ואחר הפניתי מבטי אל עבר התמונות המשפחתיות שעל
האצטבא.
איני יודע אם הקשר בין כלב פינצ'ר קטן ופחדני יאה להיות קביל
למשפחתי שלי, אולי ההפך, גם זה נכון במידה מה. אינני יכול שלא
להזכר  עם חיוך קל על שפתי באחייני דוד אשר ביום הולדתו האחרון
חיפשוהו הוריו בכל מקום משום שנעלם היה, ואז רק בסוף המסיבה,
משהתפזרו כולם, יצא אחוצה ממחבואו בזוט השולחן, ויבב שמה
הפחידו הליצן, כולנו צחקנו, ואימו חיבקה אותו בעוצמה ונשקה על
מצחו.
פסיכולוג המשפחה, אדם צעיר, בנו של דודי הגנדרן מצפון תל-אביב,
התמקם במשרד קוקטי להפליא במרכז תל-אביב, ופתח שם מעין קליניקה
למטופלים עם הפרעות, כפי שנהג לומר. 'הפרעות', דרך מוזרה מאוד
לקרוא לאדם מטורף, או לא שפוי, בעצם שחושבים על זה הוא היה
פסיכיאטר ולא פסיכולוג, עוד אחד שמתעסק בצד האפל של חיינו,
אספקט נוסף שעלינו להשאירו מחוץ לטווח הראייה, השמיעה
והתודעה.
ליצנים. הפחד מפני ליצנים אינו מובן לי עד היום, כבר קיבלתי על
עצמי שישנם דברים שנבצר ממני להבין, ואני מוכן לקבל זאת כמובן
מאליו, אך ליצנים, מדוע קם הצורך לפחד מהם, זה כמו שעורך דין
יפחד מפני הכסף, או גנרל מפני מלחמה, או דוקטור מפני מחלות, כל
זה אינו הגיוני לפי טעמי, ליצנים הינם שליחי הטוב והאור,
תפקידם לשמח, לשעשע, הם נציגיהם הבלעדיים של הצד הטוב בחיינו,
הצד שאור הזרקורים מוטב שיהיה עליו, הרי בכוונה 'ליצנים',
אינני מתכוון אך ורק לטיפוסים התמהוניים שמופיעים בימי הולדת
עם כובע מצחיק על ראשם, ואיפור כבד להפליא, בכוונה 'ליצנים',
אני מפנה את האצבע אל כל האנשים מסביבנו אשר מעלים חיוך על
שפתותינו, ומעלימים לרגע קט את העובדה שהעולם הנה ועומד
להתפרק, האבטלה גבוהה מתמיד, הפלאפל עולה למעלה מעשרים שקלים,
ועשן כבר עשה רוטציה עם אוויר נקי.
כך קרה שבסיום המסיבה, ניגשתי אל הילד הדומע, והתישבתי לצידו.
בתחילה הוא הרים את כתפיו, אחר הפנה מבטו, ולבסוף פרץ בבכי, כל
זאת לפני שאפילו ניגשתי לנושא, רק 'שלום', 'מזל טוב', ובום,
הילד מיבב ללא סוף. אינני מן האנשים אשר מרימים ידיים, אך אותו
ילד, דוד, כבר הדליק אצלי נורה אדומה שמה דבר כלשהו אינו בסדר
בנפשו, הנה הוא פוחד אפילו מן הצל של עצמו.
אם לשים דעתי על אופיו המוזר של הילד, ועל שלל הסדרות ומליצות
הסרטים שצפיתי והפנמתי בעבר, אני יכול להגיד בביטחה, כי לפי
הפסיכולוגיה הליברליסטית של אופרות הסבון שאינני צופה כמובן,
הילד סובל בוודאי מטראומות שמקורן בעברו. כל פסיכולוג ציני
יוצא אוניברסיטת תל-אביב או כל אוניברסיטה אליטיסטית אחרת,
ציני או לא ציני, יניף לנגדי את תעודתו הנוצצת, וינקוב בשם בעל
חמש מילים, כל אחת 12 אותיות בלועזית נקייה על מנת לקבוע את
צרתו של הילד - מדעית כמובן, לכך הם משמשים.
החלטתי באותם רגעי בכי של הילד לצידי, כי אין זה מתפקידי לבקר
פסיכולוגים, במובן הבעת הדעה כמובן, אלא פשוט לתת להם להפגין
את כל הידע העצום, וכן אינני ציני, "עצום". על מנת  לעזור לילד
הקטן לא לקפל את זנבו, במובן המטאפורי, ולברוח אל מתחת לשולחן
כמו אותו כלב פינצ'ר צווחני שעיני צדו מעבר לחלון.
כך קרה, שביום חורף קיצי, כאשר לפי מסורת ארצינו אשר ידועה
בחורפים קשים מאין כמוהם, יצאה השמש בעלות השחר, וחום מתקתק
עטף את כולנו, ומילא זיעה חמה את גופי אשר עטוף היה בסוודר
חורפי להפליא. ניגשתי אל אימו של הילד עוד לאחר סיום המסיבה,
וביקשתי שמה תרשה לי לקחת אותו אל בן דודי חיזקיאל, גאוות
משפחתנו האשכנזית, אשר משרדו הקוקטי והמהודר, ניצב היה בדיוק
בקומתו השנייה של בניין משרדים דו קומתי.
ניגשנו אל הדלפק, ושמה הצגתי את עצמי כבן דודו של חיזקיאל, אשר
בא עם אחיינו ליעוץ. הפקידה הסתכלה במחשב, וקבעה שאין אני רשום
לפגישה, לפיכך - כאן בל העוקץ והתחכום, אינני יכול להכנס -
גאוני.
אינני אוהב להיות סרקסטי, אלא אם כן המצב דורש זאת, אך למקרה
זה החלטתי כי לנקוט בפחדנות צינית אינה הפיתרון, וכי חנפנות
תואיל כאן בהרבה - "תני לי הכנס או שתלכי לביטוח לאומי מחר",
אמרתי לה בקולי השקט, הרך והמבין, והזאת, אשר נעמו לה דבריי,
חייכה ברכות, ופתחה והורתה לי להכנס, לאחר שיחה רועדת , מפאת
ההתרגשות כמובן, עם בן דודי חיזקיאל. "היכנס", אמרה, ולי לא
היו שום טענות.
אינני רוצה לתאר את משרדו ה"אצילי", של בן דודי הפסיכיאטר,
משום שפוחד אנוכי כי קנאה תציף אותי בו ברגע שאתחיל, והדברים
עלולים להשתבש, אינני רוצה בכך, אלא פשוט אנקוט במידה מה של
צניעות משפחית ואגיד שמה הספה הייתה נוחה ביותר - ותו לא.
אשכנזים.
הילד ניכנס פנימה, לא לאחר שאני ניסיתי בפעם הראשונה את ספת
הפסיכולוג - פסיכיאטר הקלאסית, מעולם לא חיבבתי חולי נפש, אני
חושב שאפשר להבין למה, סימפטיה מעולם היתה שמי השני ותמצית
רוחי.
שמחה לאיד. כך אפשר לקרוא לפגישתינו החפוזה, חיוך פה, חיוך שם,
טריקת דלת, ולהתראות, אני מוצא את עצמי שוב בחדר ההמתנה עם
חוברת של מושגים בעלי שמונה מילים ועשרים ושלוש אותיות כל
מילה, בלועזית כמובן, איך לא.
לאחר כשעה שלמה בחברת אישה שלועסת ללא סוף את ציפורניה, אדם
אשר ממלמל משחק כדורגל של בית"ר מתוך שינה, וילד קטן שלא יכול
להפסיק להתגרד בבית השחי, נפתחה הדלת לאור צהלותי הבלתי
פוסקות, ואחייני דוד יצא משם חיוור כדג.
מאז שחר ילדותו של אחייני האהוב דוד, הנו פוחד מכל דבר זז,
אפילו דומם, בהתחשב בשרת בית ספרו, אשר לימים סיפר לכל המשפחה,
כי זה נוהג ללעוס ילדים בין ההפסקות - מציאותי כתמיד.
היה זה הליצן במסיבת יום הולדתו, היה זה הרוטווילר שמעבר
לרחוב, והיה זה כמובן הפינצ'ר השכנים. היה זה השרת בבית ספרו,
היה זה דודתו הקשישה, היה זה נעלי הבית הישנים של אבא וחזייתה
השחורה של אימו, ויותר מכל, סיפר לי, הדבר שהכי הפחידו היה בן
דודי חיזקיאל - הפסיכולוג - פסיכיאטר, מה שלא יהיה.
אז אני תומה מדוע?, וגם למה?,(ופה לא יהיה זברה), ואינני יכול
אפילו לעלות במוחי את השאלה, או את הכוונה, או בכלל כל תיאור
כללי אפילו שיטחי ככל שיהיה, שיעזור לי להבין בקצת את אותו
מקצוע פסיכולוגי - פסיכיאטרי מה שלא יהיה, אשר הופך את מטופליו
לפסיכים, ולא ההפך.
בהערכה כנה לכל מתקני הרוח והנפש - להתראות וכל טוב.