שכבתי על הדשא,
רגועה ושקטה,
כמו איש מת שהובא לקבורה.
פתאום צצו אנשים בלי בושה,
פרצופים מוכרים ומעט נשכחים.
התחלתי להתגונן,
לזרוק עליהם אבנים,
והם זרקו עליי פרחים.
"איזה אנשים טובים",
באתי לומר,
אך התחיל גשם.
הצבע ירד מבגדיהם,
הם הפכו משחורים לציבועונים,
"אני הוזה?!" ,
שאלתי את עצמי בבהלה.
השמיים התבהרו לעיתם,
הם הלכו ואני נותרתי
ל ב ד.
והשיש היה כ"כ קר....