"מי יכול היה לנחש?" אני שואל את עצמי.
"כמעט הצלחתי לעבוד על עצמי", כשהבטתי במראה, זקוף, גבוה,
עיניים מבריקות.
"חתיך", אמא שלי הייתה קוראת לי ומביטה בי במבט מלא השתאות.
תמיד אני מרגיש שאני מאכזב אותה.

אני מביט במראה ומרגיש מרומה, נבגד.
איך היא מעזה ככה לשקר לי בפרצוף.
מראה לי גבר נאה, שהוא אני, אבל מסתירה את כל מה שיש בפנים,
מסתירה את העובדה שהגבר הזה, הגבר הזה כל כך חלש מבפנים, כל כך
עצוב.

מילותיה של אמי מהדהדות לי בראש: "אתה חתיך, רק חסר לך
בטחון...".
אני שונא שאמא שלי צודקת.

בדמעותיי משתקפות פניה של אהובתי, שלעולם לא תוכל להיות שלי,
שעליה אוכל רק לחלום.

אני עומד מול המראה, לבד, לבד.