[קטעים מפואמה]

[נכתב בראשית שנות החמישים]



הגיעו עד היכל קפיטולינוס, שם
על צואריו זרקו את חבל התליה.
עד זוב דמו נדוש, נגרר בעליה
וסאון ליבו מחריש את געש רעשם...

======================

...הרחק, הרחק, הרחק -
עד גרש, עד ילדות.
הדר עירו רוחץ בשפע יערים,
יבוק ויובליו,
קציר-לחם ושירים -
אורחת-בחרותו עד בוא ימי מרדות.

אורחת-בחרותו... ובחוריו - איים?
אותם בני יהודה וסוריה וערב
שנחלצו עימו ובאו אחריו
מוכי-כאב כמותו,
כמותו - דלוקי-מריים?...

...כמגפה פשטו מוראות אותם ימים:
זוועת טבוחי קיסריה...זדון פרעות-נקם
("כי שבעתיים דם כל יהודי יוקם!...")
והגלעד סביב לו מהלך אימים -
אחים באחיהם!
אך גרש לא בגדה.
היא לא נשאה ידה ולא שפכה דמם -
תפארת לעירו!...
...והוא פנה משם
עם חבל מרעיו - מדברה יהודה.

=======================

הרים, הרי-מדבר.
מדבר הרה-הרים.
דבשות שממה קורסות שאוכפן פורק.
צוקי סלעים מלבר
ולהט ערירי,
גבעות ממורסות שגון-עורם ברק.

על קמרונים עלה -
מצמץ באישונים -
טפס בהם, עימם, גלגל גבנוניהם
עד אופק יתגלה,
עד אופק-המונים
דווי צוקת עמם, עמם בעינהם.

הרים הרי-מדבר - מדבר הרי-חורין
שמצעדם איתן ולבבם נכון,
שחמות עורם מלבר, תוכם אלפי אורים.
זדון החומס ייתם.
ניתן האות.
היכון.

=======================

...מעקרבים גלש אל דרך בית-חורון.
לא עוד מצור על עיר והוא עוד בן-בלי-שם
(אך כבר נעור העם וכבר חזו נושם
וכבר נשקו מונף וממורט חרון)
נפל על קסטיוס גלוס מן המארב,
קיצה במאסף - וכל חילו זעיר,
אך לבבו פועם בו ודמו בוער
ובאשו שימם את מחנה צריו.

צריו! -
רבים היו, כרוב משטמתו,
כי שווא היא אהבת שלא יידע לשנוא,
והוא במלוא אונו אהב, במלוא אונו -
עדי-הריון-סביביו, עדי-על-סף-מותו...

=======================

איך סוערה ארצו עת בגדודו עבר!
כל קשה-יומו - קומם,
כל איש-מצוק - אליו,
כל עבד-בן-חורין נספח על חייליו,
כי אזיקים פיתח וחרצובות שבר,
כי מבצרים בנה וממגורות הקים
ומערות הרחיב - מעוז ללוחמיו,
אדמת-ההר - ארצו,
תכול-רקיעה - שמיו,
ובליבו - שבועת שוועת-נאנקים.

שבועת חורצי-הדין - כלייה למדכא!
אם כוכבו דעך - ידרוך עוד בן-כוכב.
רבים שוטניו, רבים - אך עצומים אחיו,
ומשפטם אחד: אויבם לא יינקה.