עוד כשהייתי בימי נעוריי
נרמז באוזניי מפי הוריי ומוריי,
שיש לי בעיה של פרופורציה.
לא גופנית, חלילה- תפיסתית.
הם ניסו להסביר לי בהיגיון,
שיש לי בעיה עם העולם החיצון.
או בפוליטיקלי קורקטית-
מאותגרת תפיסתית
בהבנה חזותית
של המרחק הנכון.
נתקלתי בזה כבר כשניסיתי להוציא רשיון-
אובדן רגעי של תחושה, כמעט ונגמר באסון.
אוטו שבא ממול, לרגע נדמה שעצר במקום.
אח"כ בא הצבא, עם קורס טיס בתור אפשרות.
אחרי תחנונים נואשים נתנו לי הזדמנות.
המומחים גיחכו מייד: "לא תופסת עומק, זמן ומרחב".
אכן עגום היה המצב.
ועוד לא דיברנו על החבר, ששום דבר
איתו לא הסתדר. בעיית המרחק מייד הסתבכה.
אחרי הפסקת יחסים מאוד ארוכה,
כעבור שנה- אני עדיין הרגשתי חנוקה.
מה זה צריך להיות? זה לא מסתדר,
אף אחד לא צריך ככה לסבול, אפילו לא החבר.
ומאז, אני בקונפליקט תמידי. תסתכל-
כל מי שידידותי, הוא קרוב מדי ומבלבל.
החברה הכי טובה, ככה אני מרגישה-
שזה קשר מזויף, ומתעטפת בבושה.
אבל תבינו אנשים, שאם במשולש רגיל
אני הצלע, אתה ניצב (כולם נפגשים בתיכון),
לא רוצה שאצלי, המרחק ממני ליתר יהיה מה שנכון.