אני בא לפה מתי שיוצא. בדרך כלל בשישי אחרי שאני חוזר מהנמל.
זאת עכשיו העונה, אתה יודע, יש מלא בורי, יפים, גדולים, אני
גומר לדוג וישר בא לפה.
מה איתך? אתה חדש פה, לא? אני לא זוכר שראיתי אותך לפני היום.
אבל אני חייב להגיד לך שאיך שקפצת על החיה הזה והצמדת אותו
לרצפה, מגיע לך כל הכבוד. אני כבר עשר שנים מתנדב בתחנה הזו.
מאז שעזבתי את תל אביב אחרי הפרישה וקניתי פה בית במושב. די
רגוע פה האיזור, לא כמו הבלאגן שיש בתל אביב. מדי פעם יש איזו
גניבת רכב, אבל ממש לא משהו רציני, באמת.
לפעמים אני עולה על ניידת גם עם הבילוש, עם אריק או עם מוטי.
אנחנו מסתובבים פה עם המאזדה שלהם בלילות, ותופסים כל מיני
חיות. הם לא נותנים לכל אחד לעלות איתם לניידת, הבילוש. לא, הם
נותנים רק למי שהם יכולים לסמוך עליו לחלוטין. אבל עלי הם
יודעים שהם יכולים לסמוך לחלוטין כי גם אני הייתי פעם בלש. אתה
יודע, רק בשמונים ותשע פרשתי מהמשטרה, אחרי כמעט שלושים שנה
כבלש.  ואיזה בלש אני הייתי. אוי ואבוי, איזה בלש. עבריינים
שהיו רואים אותי ברחוב היו עוברים לצד השני מהפחד.
אבל יודע מה חביבי, אתה חושב שאריק ומוטי הם כרישים, בוא אני
אספר לך סיפור על בחור שפעם הכרתי. זה על חבר שלי עזרא
גולדשטיין, היינו יחד בבילוש בתל אביב. זה היה בשישים וחמש.
שישים וחמש זה לא כמו היום, שישים וחמש היתה שנה יפה להיות
שוטר. לא היו אז את כל החקירות שוטרים המטומטמות של משרד
המשפטים. אז, בשישים וחמש, שוטר היה מלך, אם לא הרבה יותר. אז,
עבריינים היו מפחדים משוטרים. לא כמו היום שאתה נותן סטירה
לאיזה בן זונה שמלטף ילדות ומחר בבוקר שופט פותח לך תיק וזורק
אותך על זה מהמשטרה. אז, היה כבוד לשוטרים, כי עבריינים ידעו
שאם הם מתעסקים עם המשטרה ובמיוחד עם הבילוש, אנחנו מתלבשים
עליהם בצורה כזאת שכבר עדיף להם לעזוב את הארץ.
העזרא הזה היה חתיכת טיפוס. כשאני ועזרא היינו יוצאים ביחד
ב"פורד גלאקסי" הלבנה של הבילוש, היינו עושים דברים שגם בסרטים
האלה שבאים היום מאמריקה אתה לא תראה.
היו לו חושים שאם אני אספר לך עליהם אתה לא תוכל להאמין שיש
לבן אדם חושים כאלה. באמת, כשהיינו מסתובבים ברחובות עם
הגלאקסי הוא היה יודע להצביע לך על אנשים ולהגיד לך: "זה הולך
לפרוץ לחנויות", "זה הולך למכור פה סמים" ואנחנו ישר היינו
מזנקים מהמכונית ומתנפלים על הבחור. אחר כך היינו לוקחים אותו
לתחנה ושמה... טוב, כבר אמרתי לך ששישים וחמש היתה שנה יפה
להיות בה שוטר.
בוא רק נגיד שבימים ההם עצור של הבילוש לא היה מגיע כל כך מהר
לבית משפט להארכת מעצר. לא, הוא היה צריך להשתחרר קודם מבית
חולים. להרבה עצורים אז היתה סחרחורת פתאומית והם נפלו על
הרצפה, או שהם ניסו לברוח ובטעות התנגשו בקיר, או במקרים ממש
קיצוניים הם הרימו יד על שוטר ואז בית המשפט היה צריך לחכות
כמה שבועות טובים עד שכל העצמות של העצור חזרו לצורה המקורית
שלהם. זה אבל כלום לעומת הקטעים שהיו לי ולעזרא בבילוש. מאחורי
עיריית תל אביב  איפה שהיום עומד "פרויקט גן העיר" היה גן חיות
ואוי ואבוי מה היה קורה לעצורים שהרגיזו אותנו באותה תקופה.
עצרנו פעם חבורה של נערים שהציתה חנויות בשביל הכיף. אנחנו
היינו בטוחים שהם אלה שהציתו אבל לא היו לנו מספיק ראיות כדי
להפליל אותם. אז לקחנו אותם אחד אחד לגן החיות ועזרא הכניס
אותם הפוכים לתוך הבריכה, איפה שהיו תנינים ודובים. שמע, זה
היה קטע לא נורמלי. כל החבר'ה נשפכו מצחוק על הרצפה ועזרא שאל
כל אחד מהם: "אתה מודה או שהתנינים יאכלו אותך?". בסוף חבורת
הנערים הודתה ונכנסה לכלא.
אבל זה לא מה שרציתי לספר לך. אני רציתי לספר לך על סוניה
לוינסון. סוניה לוינסון היתה זקנה מסכנה. שרדה את השואה לבדה,
כל המשפחה שלה מתה באושוויץ. הסוניה הזאת שגרה ביפו בשכונה
שליד השעון הלכה פעם ברחוב ואיזה חיה מלוכלכת קפץ עליה וגנב לה
את התיק. בחור כהה נמוך, זה מה שהיא אמרה לנו. עכשיו, עזרא
שהיו לו חושים אמיתיים של בלש, אמרתי לך את זה כבר, תיכף ומיד
ידע לאיפה אנחנו צריכים ללכת. הוא נכנס עם הניידת ליפו, החנה
אותה בצד והסתובב איתי רגלית בין החיות המסריחות האלה. על ספסל
שליד קופת חולים ישבה חבורה של כמה מהם ושיחקו בשש-בש. עזרא
הסתכל עליהם מספר שניות וישר הצביע על חיה בן חמש עשרה או שש
עשרה, נמוך וכהה עם שתי שיניים קדמיות חסרות. "זה הבחור שלנו",
עזרא אמר לי. ואני נדהמתי איך הוא הצליח לדעת את זה, לא היה
לנו שום תיאור של החשוד מלבד נמוך וכהה, זה מה שסוניה לוינסון
אמרה לי כשגביתי ממנה עדות. עזרא התקדם לכיוון של החיה, באותו
רגע החבורה של החיות הבחינה בנו וקמה ללכת. אבל אנחנו לא היינו
פראיירים, ישר קפצנו על החיה ושמנו עליו אזיקים. הרמנו אותו
לניידת ושמה נתנו לו גם קצת "ליטופים",אתה יודע, לשודד קשישות
הזה שילמד מה זה לשדוד זקנות.
בתחנה בדקנו אותו בזיהוי פלילי ובמרשם, לא היה לו עבר פלילי.
אבל עזרא לא ויתר כי אמרתי לך כבר, עזרא היה שוטר מיוחד שאף
פעם לא מוותר. הוא ידע שהחיה הזו אשמה אז הוא הושיב אותו על
כיסא וקשר אותו מאחורי הידיים עם האזיקים. "אתה רוצה לאמר לי
מה שאני רוצה לדעת או לא?", הוא שאל את החיה.
החיה התחילה לבכות במבטא חייתי, "לא יודע מה אתה רוצה ממני, לא
יודע."
ככה זה אצל חיות כאלה, לשדוד זקנות הם יודעים אבל תן להם כמה
מכות וישר הם מתחילים לבכות כמו זונה. אבל עזרא ידע איך לטפל
בחיות כאלה, הוא נתן לו כאלה מכות שהרצפה של התחנה האדימה מרוב
הדם שנשפך שם.
אבל החיה המשיך לבכות ולא הסכים להודות, אז עזרא בעט בכסא
והפיל את החיה על הרצפה ואני ועזרא סידרנו לנו משחק כדורגל
פרטי. עם הבעיטות שלו עזרא היה יכול לשחק בליגה לאומית. אמרתי
לך כבר, עזרא הזה היה בחור מיוחד, אין אנשים כאלה היום. אבל
החיה הזה המשיך לשתוק. הוא לא הסכים לספר לעזרא מה הוא עשה עם
הכסף שהיה בתיק.
עזרא כבר התעצבן לגמרי, הוא הוציא את האקדח תופי שלו, דרך
והכניס אותו לפה של החיה. "אתה הולך להודות?", הוא שאל אותו,
"או שאני מכניס לך עכשיו כדור לתוך המוח ואחר כך אני אומר שאתה
ניסית לגנוב לי את האקדח ובגלל זה הייתי חייב לירות בך". אל
תשאל איך החיה הגיב, איזה צחוק היה שם. הוא השתין על הרצפה
מרוב פחד ואני ועזרא צחקנו שם. אבל הוא פשוט לא הסכים להודות.
עכשיו תבין, עזרא יכל באמת לירות בו ולהגיד שהחיה ניסה לגנוב
לו את האקדח ואף אחד לא היה שואל אותו כלום. אבל עזרא היה בן
אדם והוא לא היה עושה דבר כזה אפילו לא לצורת חיים עלובה כמו
החיה ההוא.  אז עזרא משך את החולצה של החיה ושם לו אותה על
הראש כדי שהחיה לא יוכל לראות כלום ואז הוא יפחד עוד יותר.
עזרא שהיה בחור מאוד חזק הרים את החיה הזה שהיה בערך חצי
מהגודל שלו ומשך אותו לכיוון היציאה מהתחנה. אני לא ידעתי
לאיפה עזרא רוצה ללכת אבל סמכתי עליו בעיניים עצומות כי ידעתי
שעזרא יודע מה שהוא עושה. עזרא התיישב עם העצור במושב האחורי
ואני ישבתי ליד כסא הנהג. "איפה ניסע?", שאלתי את עזרא. "לגן
החיות" הוא אמר לי. ואני רק שמעתי גן חיות, תיכף הבנתי מה עובר
לעזרא בראש. הדלקתי את הרדיו, שמתי גלי צה"ל כדי שאנשים בכביש
לא ישמעו את הבכי של החיה ונסענו לגן חיות. עכשיו תבין, בשישים
וחמש השומר בגן חיות ידע טוב מאוד שכשניידת של משטרה או בילוש
מגיעה בלילה היא נכנסת בלי שאף אחד שואל אותה כלום. אני לא
יודע אם השומרים ידעו מה קורה שם לפי הצעקות, אבל אני בטוח שהם
ידעו שעם הבילוש בתל אביב לא כדאי להם להתעסק. עצרתי את הניידת
ליד הבריכה שהיתה מלאה בדובים והוצאנו ביחד את החיה מהאוטו.
"עוד מעט תהיה לך מסיבת יומולדת עם אורחים מאוד מיוחדים", עזרא
אמר לחיה ואני נקרעתי שמה בצחוק. אין מה להגיד, הבחור הזה עזרא
היו לו משפטים מהסרטים. הוא גרר את החיה עד להתחלה של הבריכה,
דחף אותו קצת והחזיק אותו באוויר ורק אז הוריד את החולצה של
החיה מעל הראש שלו. כשהחיה פתח את העיניים וראה שהוא עומד ממש
בקצה של בריכה שרק כמה מטרים מתחתיה יש שלוש דובים ענקיים הוא
צרח שמה כמו זונה שפיל החליט לזיין אותה מאחור. "נו, אתה מודה
או לא?"
החיה המשיך לצעוק, "אני מודה במה שאתה רוצה! רק תוציא אותי
מפה...".      
"אתה מודה שגנבת את התיק עם הכסף מהקשישה?"
"אני מודה! אני מודה!"
"שמע", אמר עזרא, "לא שכנעת אותי במיוחד. אתה בטוח לגמרי שזה
אתה שגנב את התיק?"
"נשבע לך שזה אני... אני גנבתי את הכסף!"
טוב, הסכמנו להאמין לו ובסוף לקחנו אותו לתחנה והוא הסכים
לחתום על הצהרה שהוא גנב את התיק, לקח את הכסף ושכח איפה הוא
זרק את התיק. עזרא אמר לי שיכול להיות שבאמת החיה הזה שכח איפה
הוא זרק את התיק של סוניה לוינסון כי החיה הזה נראה לו מאוד
מטומטם, אפילו ביחס לחיות אחרות. החתמנו אותו על עדות וזרקנו
אותו לתא מעצר.
אחרי יומיים היה מסדר זיהוי עם סוניה לוינסון. הזקנה לא זיהתה
אותו במסדר זיהוי, בטח בגלל הגיל, סניליות, אתה יודע. היא אמרה
שהוא נראה לה מאוד מוכר אבל היא לא כל כך בטוחה, אז שחררו אותו
בערבות.
יום אחרי ששחררו אותו החיה הזה חיכה עם סכין ליד הבית של עזרא
באלנבי. אני לא יודע איך החיה ידע ששמה עזרא גר. כשעזרא רצה
להיכנס הביתה, החיה קפץ עליו ודקר אותו שלושים פעם. אחר כך הוא
ברח ושבועיים חיפשו אותו בכל הארץ. בסוף עצרו אותו ליד
ירושלים. היה לו מזל כי אם אני הייתי עוצר אותו הוא לא היה
מגיע חי למשפט.
היו צריכים לתת לו עונש מוות לחיה הזה, אבל אנחנו מדינה של
רחמנים אז בסוף נתנו לו רק מאסר עולם והוא השתחרר אחרי שמונה
עשרה שנים. שמעתי שהוא עבר לגור באשדוד ומת שם ממנת יתר או
משהו כזה.  
אני אומר לך, אין היום אנשים כמו עזרא, אין.
אז מה, אולי נקפוץ עם הניידת לאכול איזה שווארמה בינתיים?