בקצה רחוב מעליו אף-פעם לא זורחת השמש,
עומד פנס שאף-פעם לא דולק.
ושומר לילה עייף צועד כשבידו עששית ובה נר חסר פתיל.
וילדים יושבים ומחממים את ידיהם מעל ערמת קרשים,
מספרים סיפור על מפלצת הקרינה השורפת את עור הפנים, ומייבשת
בגדים.
איש אפור יושב על ספסל שחור,
מוציא סיגריה מכיסו ומרוקן את תכולתה לפיו.
ואיש עגום למראה יוצא מביתו,
מרים משטיח כניסה מזועם עיתון ברייל, חוזר פנימה,
מכבה את החושך, ונכנס למיטה שם מחכה אשתו, אותה לא ראה מעולם.
מה זה כבר משנה?
כן, עצוב להם לאנשי החושך והשחור,
אבל תגידו לי, אם החיים כאלה עלובים,
מי בכלל רוצה אור?