32 שנים חלפו מאז פקדתי את בית הוריי בפעם האחרונה. הייתי אז
בן 21, ובדיוק השתחררתי מהצבא. באתי לאסוף את החפצים שלי
מהדירה שלהם. מאז לא חזרתי לשם. לא יכולתי להתמודד עם
הזיכרונות הקשים שלי משם. מצד שני גם לא מכרתי אותה לאחר
שהוריי נפטרו, אפילו לא בתקופות שנזקקתי לכסף. גם לא השכרתי
אותה. משהו בתוכי מנע ממני לגעת בה, כאילו היא דבר מוקצה. היא
נשארה נטושה במשך כל השנים האלה ומפעם לפעם הייתי מתקשר לאחד
השכנים ומבקש ממנו שישלח את העוזרת שלו שתנקה את הדירה שלי
והייתי שולח לו צ'ק. הצ'ק היה רשום לפקודת יצחק אביבי, ניצול
שואה, איש חביב ונעים הליכות שהיה פקיד במשרד המסחר והתעשייה.
אבל הכתובת, הכתובת שרשמתי על המעטפה היא זו שעוררה בי את
הרגשות הגדולים ביותר: ברחוב המסגר 36 כפר סבא.
ומה כל כך מיוחד בבית הזה שגרם לי להדחיק כמעט את עצם קיומו?
בן אדם נהרג בו. ולא סתם בן אדם אלא אחי הקטן. לא אשכח לעולם
את היום הזה. זה היה יום קיץ חם בעיצומו של החופש הגדול של שנת
1957. אמי הלכה אל הנגר באותו בוקר כדי לקנות לי וליעקב שולחן
לחדר שלנו. יעקב היה אז בן חמש ואני בן שמונה, שני ילדים קטנים
ומשועממים. חיפשנו משהו להתעסק איתו ומצאנו קופסת גפרורים חצי
ריקה במטבח. שמחים ומאושרים חזרנו לחדרנו כדי ליהנות מהשלל.
גפרור ראשון נדלק וחשבנו איזה גיבורים נהייה הפעם, גפרור שני
נדלק והיינו החשמונאים שמביסים את היוונים הרשעים, גפרור שלישי
נדלק ובאה גאולה לעולם, גפרור רביעי נדלק וכל השטיח בער. אמא
השאירה באותו בוקר את החלון פתוח והרוח נשבה לכיוון מערב,
לכיוונו של יעקב. תוך שניות מעטות הוא בער כולו. לא ידעתי מה
לעשות, הייתי בהלם. צרחתי בקולי קולות. רצתי לחדר האמבטיה
וחיפשתי דלי אבל הוא היה מונח למעלה גבוה מעל ארון התרופות.
ידעתי שזה אבוד, אני לא אהיה גיבור ויעקב לא ישרוד את זה, הוא
הולך למות. פתחתי את הדלת וברחתי מהבית. רצתי לגן הציבורי, שם
התיישבתי על ספסל, רועד כולי, על אף שהבגדים שלי היו ספוגים
זיעה. בראש שלי עברו מחשבות על מה אבא ואמא יעשו לי, איפה יעקב
עכשיו ולמה מלכתחילה היינו צריכים את זה. לקראת הערב אזרתי
אומץ לחזור הביתה. הבית היה ריק ומפתח לא היה לי. התיישבתי ליד
הכניסה וחיכיתי שמישהו יבוא. רק אחרי שעתיים בערך אבא ואמא,
ואיתם עוד אנשים - חלקם מוכרים וחלקם לא - הגיעו הביתה.
אבא הסתכל עליי ולא אמר מילה, אמא רק בכתה. שבוע ימים הצלחתי
להתחמק מהם איכשהו אבל אחר כך כולם עזבו ונשארנו בבית רק
שלושתנו. הם לא שאלו אותי מה קרה, ולמה עשינו את זה. הם פשוט
נעצו בי מבטים שאמרו הכל, וזה כאב יותר מכל מה שהם יכלו לומר.
ככה חייתי איתם עוד עשר שנים עד שהתגייסתי לצבא, לשירות רחוק
ככל האפשר מהבית. אחרי השחרור עזבתי את הבית ואת העיר הזאת
ועברתי לתל אביב. לא יכולתי לשהות במחיצת הוריי וגם העדפתי
להדחיק את הזיכרונות משם. כשהייתי בן 24 נפטר אבי מהתקף לב
ושלוש שנים אחריו נפטרה גם אמי, מסרטן. הם הורישו לי את הדירה
ואת כל רכושים כיוון שהייתי ילדם היחיד. ובכל זאת לא מכרתי את
הדירה וגם לא השכרתי אותה. העדפתי להדחיק כל זיכרון מהדירה
הזאת למעט ניקיונה. אפילו אשתי, אורנה, שנשואה לי זה 26 שנים
ידעה רק במעורפל על הדירה הזאת ועל מה שאירע בה.
וככה עברו להם השנים עד שלפני כמה שבועות הפתיע אותי בני הבכור
קובי כשאמר לי שהוא יודע על קיומה של הדירה. "מאיפה אתה יודע?"
שאלתי אותו. "בוא נגיד שיש לי את המקורות שלי", הוא ענה
בציניות.
"אז עד שהמקורות שלך לא יחשפו את עצמם השיחה הזאת נגמרה",
השבתי לו באותה מטבע לשון.
קובי נכנע - "אמא פלטה משהו על הדירה הזאת. עשיתי כמה בירורים
ואני יודע עלייה מספיק".
"ואתה יודע מה קרה בה?", שאלתי אותו. הוא הנהן בראשו לאות כן.
"נו ומה אתה רוצה ממני?" עניתי לו בחוסר סבלנות. "אני רוצה
לגור בה", הוא אמר ללא היסוס.
"לא", עניתי גם אני בלי היסוס.
באותו לילה אשתי דיברה איתי על זה:" שלום אתה חייב להבין אותו.
הוא כבר בן 22, יש לו חברה והוא לומד באוניברסיטה. הוא חייב
קצת פרטיות".
"אני לא יכול לתת לו לעבור לשם", עניתי ביובש. "אבל למה?", היא
אמרה.
לא הייתה לי תשובה על זה. כל הלילה חשבתי אם לתת לו לעבור לשם
או לא. בבוקר החלטתי שכן. שמחתו לא ידעה גבול. כל כך הרבה שנים
הדחקתי את זה ועכשיו זה טופח לי על הפרצוף.
קובי לא בזבז זמן. הוא שכפל את המפתחות שהבאתי לו ובילה ימים
כלילות בדירה. הוא סייד אותה מחדש, החליף את הרצפות, זרק את
הרהיטים הישנים וקנה במקומם חדשים עם הכסף שהוא שמר בשביל שכר
דירה.
לפני 4 ימים הוא עבר סופית. באותו היום כבר הכל היה מסודר (הוא
בחור חרוץ מאוד). אורנה ואמא שלה הלכו לבקר אותו למחרת אבל אני
לא יכולתי. כשהיא חזרה היא אמרה לי כמה הדירה יפה ומרווחת
ושאני חייב ללכת לראות אותה, אבל אני לא יכולתי.
אחרי יומיים, בבוקר קיצי וחם, צלצל הפלאפון שלי בדיוק באמצע
ישיבה של החברה. קובי היה על הקו השני והוא נשמע קצת מבוהל:"
אבא אתה חייב לבוא לפה מהר". הטון שלו גרם גם לי להיבהל.
ביקשתי מהנוכחים בחדר סליחה ויצאתי. נכנסתי אל האוטו והתחלתי
לנסוע. אחרי כמה דקות ראיתי שלט שהיה כתוב עליו - כפר סבא 5
ק"מ. הרגליים שלי התחילו לרעוד, הלב דפק בחוזקה והידיים
הזיעו.
"ברוכים הבאים לכפר סבא", אמר השלט בכניסה לעיר. 32 שנים לא
הייתי כאן, ובכל זאת זכרתי את הדרך לבית הוריי כאילו זה היה
אתמול שעזבתי. הדשא בחצר היה צהוב והממטרות שפעלו לא יכלו
להציל את המצב. העפתי מבט על תיבת הדואר וראיתי שעדיין רשום
'וסרמן' עלייה.  טיפסתי במעלה המדרגות. 32 שנים לא הייתי בתוך
הבית הזה. 32 שנים שנראו פתאום כמו יום אחד. הדלת של הבית
הייתה פתוחה. נכנסתי פנימה. קובי עשה עבודה טובה ושיפץ את הבית
כהלכה אבל לקובי עצמו לא נראו סימנים. התיישבתי על הספה
והסתכלתי על הדירה. השתדלתי שלא לחשוב על מה שרה בה לפני 45
שנים.
לפתע שמעתי את קלו של קובי קורא: "שלום! שלום!". הקול בא
מכיוון החדר הישן שלי ושל יעקב. רצתי לשם כשתחושה רעה מלווה
אותי. נכנסתי לחדר ונדהמתי - קובי, הבן הבכור שלי, שקרוי על שם
דודו שנפטר, ישב על השטיח כשגפרור בוער בידו. הכל חזר אליי.
הרגליים שלי לא עמדו בזה ונפלתי על הרצפה. יעקב המשיך לצעוק
"שלום! שלום!". בהיתי בו כשאני חצי מעולף. לא יכולתי לשאת את
זה. ואז קובי אמר: "אבא, אתה חייב להתמודד עם זה סופית".
המילים שלו נתנו לי תמריץ. אזרתי כוחות ועמדתי על רגליי. פסעתי
שני צעדים ונעמדתי מעליו. הוא נעץ בי מבט שהזכיר לי את המבט של
יעקב כשהאש החלה לאחוז בבגדיו. לקחתי את הגפרור מידו וכיביתי
אותו. אבן בת 45 שנה הוסרה מלבי. המעגל נסגר. קובי חיבק אותי
ודמעות זלגו מעיני שנינו. ככה עמדנו מחובקים במשך שעה ארוכה -
אני, קובי ויעקב ברוחו.
הבוקר נסעתי אל בית הקברות. הסתובבתי שם עד שמצאתי מצבה שכתוב
עלייה "יעקב בן חנה ומרדכי וסרמן, תשי"ב - תשי"ז, בן חמש שנים
במותו". לקחתי אבן, הנחתי על המצבה ואמרתי ליעקב - "שלום אחי.
תם ונשלם".