לסבים ולסבתות שלי


סבתא הושיבה אותי על הכסא, הלכה לכיוון המקרר, פתחה אותו
והוציאה תפוח עץ אדום. אחר כך נטלה סכין מטבח ישנה שקהתה עם
השנים והחלה באומנות קילוף התפוח. אני הבטתי בעינים משתאות
בספירלה שהשתלשלה לה מהתפוח למטה, מקווה שיום אחד סבתא תגלה לי
את סוד הקסם (ובנוסף שתרשה לי גם לכבות נר בין שתי האצבעות).
כשסיימה חתכה את התפוח לשמונה חלקים שווים, הניחה על צלחת חרס
לבנה שהייתה מחורצת בסדקים, כמעט כמו פניה של סבתא עצמה. לקחתי
ביד אחת את שמינית התפוח והתחלתי לכרסם אותו בזמן שסבתא המשיכה
בסיפור שלה. זה היה ביום קיץ חם כשאני וסבא התחתנו, יום קיץ חם
ב-1946, אמרה ופתאום קמה ויצאה מהמטבח משאירה אותי לבד עם
התפוח. כעבור דקה נכנסה שוב לחדר מחזיקה בידיה אלבום תמונות
ישן, עב כרס ומאובק, שבין כל דף הפרידה יריעת ניילון דקה.
התמונות עצמן מטו לנפול מהמדבקות הזעירות שניסו לשווא לשמור
אותן במקומן. איפה הייתי ? אה כן, אז כמו שאמרתי לך, התחתנו
באוגוסט, שזה חודש חם בתל אביב. את סבא שלך הכרתי כמה שנים
קודם לכן כשהוא רק הגיע לארץ והיה בצבא הבריטי. למה לא התחתנתם
אז ? שאלתי את סבתא ולקחתי חתיכה נוספת מהתפוח. סבתא נאנחה,
הייתה אז מלחמה, ואי אפשר להתחתן במלחמה. לא הבנתי למה אי אפשר
להתחתן במלחמה אבל הנחתי שאם סבתא אומרת היא בטוח יודעת ואפשר
לסמוך עליה. ואז סבא נסע לאיטליה, להילחם בגרמנים, הוא הוסיפה
והראתה תמונה באלבום בה סבא צעיר, עור פניו חלק, מבטו נישא
לנקודה כלשהי באוויר והוא לבוש מדים אפורים, וכובע מצחיק. אני
באותו זמן נשארתי בתל אביב, אבל כתבתי לסבא מכתבים, וחיכיתי
שישוב. סבתא העבירה ידה על תמונתו של סבא כמו מנסה למשש את
פניו ולחוש שוב במגע עורו. היא הפכה את הדף באלבום והמשיכה,
המלחמה נגמרה ב-1945 וסבא חיכה כל הזמן לחזור לארץ, לתל אביב
וכשהוא חזר... התחתנתם ! השלמתי את המשפט. נכון מאד התחתנו,
אמרה סבתא והראתה לי תמונה של שניהם, היא בשמלת כלה וסבא
בחליפה אפורה, שוב מביטים לעבר נקודה נעלמת באוויר. עוד לא
הייתה לנו מדינה אז, אמרה סבתא, (וגם את זה לא ממש הבנתי, אבל
לא רציתי להפריע לסיפור), וכל ערב הבריטים הטילו עוצר על ת"א.
עוצר, הסבירה לי סבתא, זה שאסור לתושבים לצאת מהבתים ולהסתובב
ברחוב. בלב שמחתי שכבר אין פה בריטים, כי לפעמים להישאר בבית
ולא לצאת לשחק תופסת בחוץ זה יכול להיות משעמם מאד. מאד פחדתי
אמרה סבתא, שהאורחים לא יגיעו בגלל העוצר של הבריטים ופתאום
נגבה דמעה קטנה בזווית העין. כל בחורה רוצה שהחתונה שלה תהיה
שמחה עם הרבה חברים ואורחים, (את הנקודה הזו הבנתי מצוין, גם
אני כל שנה, שהיתה לי יומולדת בגן, פחדתי שאף אחד לא יבוא
ותיהרס היומולדת), אבל סבא שלך אמר שהכל יהיה בסדר ושהעוצר לא
יפריע לנו לחתונה. ובאמת בסוופו של דבר, למרות הדאגות, אמרה
סבתא ומחתה את הדמעה הטורדנית, העוצר הוטל רק בשעה 22:00 וכמו
שסבא הבטיח, עד אז שמחנו ורקדנו.

"מה הסיפור שלו ?", שאלתי את גיא ונתתי עוד ביס בתפוח. "שום
דבר", גיא השיב, וסימן לנהג שהוא לא עובר במחסום. הנהג דומם את
המנוע, ירד מהרכב והחל ניגש לכיווני, גיא מייד החל פוסע אחריו
והתקרב אף הוא לעברי. "אתה המפקד של המחסום ?" הוא שאל במבטא
ערבי, "כן אני המפקד, מה הבעיה ?" הוא השפיל את מבטו למטה כמו
מנסה לברור את המילים הנכונות שהכיר בשפה העברית, הרים ראשו
בחזרה לכיווני, הביט על גיא ושוב עלי ואז אמר, " הבת שלי יש לה
חתונה היום" אמר והצביע לכיוון רכבו שאחריו עמד מיניבוס עמוס
באנשים ועוד כמה מכוניות שהצטרפו יחד לשיירה, במושב האחורי
ראינו בחורה ערבייה לבושה בשמלה לבנה מלאת נוצצים, ראשה היה
ספון בחזה של אשה מבוגרת שישבה לידה וליטפה את ראשה. "מזל טוב"
אמר לו גיא, אבל היום אין חתונה, היום עוצר, פעם הבאה אתה רוצה
חתונה, תדאג שלא יהיו פיגועים" "יא זלמה" השיב הפלשתינאי, "לא
אני ולא בת שלי ולא משפחה שלי עושים פיגועים, רוצים לחיות
בשקט, לעשות חתונה, שיהיו הילדים מאושרים, שיוולדו ילדים לשלום
ולא למלחמה יא חביבי, החתן גר בכפר, החתונה אצלו, אנחנו צריכים
להיכנס ולצאת" הוא דיבר בטון מתנצל. משך כל השיחה שיחק בעצבנות
באצבעותיו, והעביר את מבטו ממני לגיא ובחזרה. הפקודות היו
ברורות, אף אחד לא נכנס או יוצא מהעיר למעט מקרים מיוחדים, לפי
שיקול דעתו של מפקד המחסום.

פתאום חזרתי להיות ילד בן שש, הסתכלתי שוב לעבר המכונית וראיתי
את הכלה, שבינתים זקפה ראשה ועיניה היו אדומות מבכי. נזכרתי
בסבתא שמחתה מעיניה את דמעה קטנה בזמן שסיפרה לי את הסיפור.
עשרות אנשים דחוסים במיניבוס ובשרשרת המכוניות שמאחוריו בהו בי
דרך החלונות, וגיא שכבר היה קרוב לאיבוד הסבלנות, החל מסמן שוב
למכוניות, לשוב על מסלולן. בסדר אמרתי לו, אתם יכולים לעבור.
גיא התקרב אלי, משך אותי הצידה, ולחש על אוזני, "אתה דפוק ? יש
עוצר !", "זה בסדר" עניתי, "אנחנו לא מחפשים אף מבוקש, ניקח
ת.ז ממי שנראה חשוד, ונבדוק את הרכבים, אבל ניתן להם לעבור,
לא ניתן לעוצר לקלקל להם את השימחה". "אני לא מבין אותך" אמר
גיא, "אבל אם זה מה שאתה אומר". "זה משהו שאני חייב לסבתא שלי
אמרתי לו". הוא צחק ואמר לי " אתה דפוק אחי, אתה ממש
דפוק",והסיר את מחסום הדוקרנים מהציר, וסימן לשיירה לעבור
לכיוון הכפר.