אתמול פגשתי את מוות, שמעתי עליו מאז שהייתי קטנה, אני לא
חושבת שבחיים שלי שמעתי על מישהו כמו ששמעתי על מוות, אולי רק
על מרקס וסטלין, אבל גם זה רק אצל אבא שלי. כל שאר האנשים תמיד
דיברו הכי הרבה על מוות. אני חייבת לומר שזה היה קצת, מאכזב.
כל כך הרבה שמעתי על מוות אז חשבתי, מי יודע מה.
אתם בטח יודעים איך זה לשמוע על מישהו המון דברים לפני שאתם
רואים אותו, אתם בונים לעצמכם בראש פרופיל של הבן אדם. איך הוא
נראה, מה הוא אוהב, מה יהיה חיתוך הדיבור שלו. ככה זה גם היה
איתי ועם מוות, מרוב סיפורים ציפיתי למישהו לפחות שני מטר
גובה, כל יד שלו כמו של אלי האנה, בטחון עצמי של דודו טופז,
אבל לא מוחצן, משהו סמכותי כזה, עם מבט כמו של בוגי יעלון. לא
יודע למה תיארתי לעצמי אותו ככה, יכול להיות שאצלכם הוא נראה
קצת אחרת, אבל ככה אני דמיינתי אותו. אני לא יכולה להגיד
שתפסתי אותו כבן אדם רע, אבל בהחלט כבירוקרט עם הרגשה של
שליחות לאומית. בגלל זה אתם יכולים להבין למה הייתי קצת
מאוכזבת.
באמצע הלילה, הוא דפק בדלת, אני כבר לא אישה צעירה, וזה קצת
מקפיץ שיש דפיקות בדלת באמצע הלילה, אבל הוא נראה כל כך לא
מזיק. בקושי היה לו מטר שישים, ולחיים ורודות ומלאות, כאלו
שדודות בטח צבטו הרבה כשהוא היה ילד. משקפיים, עם מסגרת גדולה
מדי על חוטמו, ואפודה שבטח אמא שלו סרגה לו פעם. על המכנסים
אני בכלל לא מדברת, בסוסנוביץ' ב-1936 כבר לא לבשו מכנסים בכזה
צבע חום, אבל הוא לבש. רואים שאמא שלו מלבישה אותו, חשבתי
לעצמי, אבל מצד שני איזה בחורה שפויה תרצה לחיות עם מוות. הוא
פתח את הפה והתחיל לגמגם תוך כדי התעסקות בניירת שהחזיק בידו,
וריפרף בה בעיניו, "ברכה מאיר?" הוא שאל. "כן" עניתי, "במה
בעניין?" "אני מוות", אמר כשהוא מסתכל ברצפה. האור בחדר
המדרגות כבה, ואני הזמנתי אותו להיכנס. "אני שמה מים", הודעתי
לו, "מה תשתה ?", "שום דבר" הוא אמר. "לא יכול להיות, שמעתי
עליך כל כך הרבה, אני שמחה סוף סוף לפגוש אותך פנים אל פנים".
בסוף הוא נשבר, שתה כוס תה ואכל מעוגיות החמאה שאפיתי. סיפר
קצת על עצמו, על המשפחה, על השחיקה במקצוע. בסך הכל הוא התגלה
כבחור די אפור, כל הזמן פכר את אצבעותיו, הביט לנקודה ברצפה,
והשתדל לא ליצור קשר עין. בסוף הוא הרים את מבטו לכיווני, ואמר
כמעט מתנצל, "קדימה אנחנו צריכים לזוז, יש לי עוד איסופים
הערב". מכל המפגש איתו המשפט הזה היה הכי מאכזב. שום דרמה, שום
הירואיות, מוזיקה של הנדל לא התנגנה ברקע, פרוצדורה בירוקרטית
פשוטה, תחתמי פה ופה ובואי אחרי. עד כאן, חשבתי לעצמי, לזה לא
הייתי מוכנה, אותי הכינו לרגע הזה, שמעתי סיפורים, מגיע לי
יותר מזה, אם זה הסיפור אז שיבוא בפעם אחרת, שיעשה איזה סטאז'
על כל מיני שכנים ומכרים וכשירגיש מוכן, ושהוא יכול לעשות את
התפקיד שלו כמו שצריך שיבוא עוד פעם. כשהוא כבר קם ועמד לפנות
לכיוון הדלת, תפסתי אותו בשתי ידי, סובבתי אותו לכיווני ואמרתי
לו, "אולי בפעם אחרת, אתה נראה לי עייף היום". אל מוות הישרתי
מבט,  אבל הוא משך בכתפיו  ואמר, אני באמת מצטער זה לא משהו
אישי, זה חלק מהתפקיד. אני כולה Civil Servant בא ואוסף את מי
שאומרים לי. אני מצטער לשחוט לך פרות קדושות, ואני באמת לא
רוצה להרוס לך את האידאה, אני לא יודע מי ממציא את כל הסיפורים
והאגדות, מנהרה, אור גדול, קרובי משפחה שמתו, דרמה גבורה,  אבל
ככה זה אצל כולם, בבית חולים, במיטה תוך כדי שינה, בתאונה,
במלחמה, לכולם זה אותו דבר, סתם.