עוד פעם נפגשנו שם ועשינו את זה.
שוב זה היה מגעיל, כמו תמיד, רק שהפעם זה היה אפילו יותר
דוחה.
שוב פעם אני, הם והגועל הזה.
זה היה מן הסדר קבוע כזה של פעם פעמיים בחודש, תלוי בצרכים
שלהם ושל חברים שלהם. הם היו מחכים לי במוסך, מכירים לי את
החברים החדשים, ואז הייתי נעלמת. רק הגוף שלי נשאר שם איתם.
הייתי נותנת להם לעשות בי מה שרצו, עם מי שהם רצו- הכל בשביל
החיבוק והמגע שכל כך חיפשתי. בהתחלה עוד נתתי את כולי- את
נשמתי ואת גופי, אח"כ נגמרה לי הנשמה, אבל זה בכלל לא הפריע
להם.
היה להם מן סדר קבוע לדברים- קודם ההגרלה מי ראשון. הם נתנו
לו הכי הרבה זמן, הוא היה צריך לבדוק שהכל בסדר, והסחורה לא
פגומה. אח"כ הם היו מחליפים כל עשר דקות. כאילו שאני סיגריה
שמעבירים בין החבר'ה, ונותנים לך רק שאכטה אחת כל פעם, אז אתה
מנצלת אותה עד הסוף, ומחכה לסבב הבא שהיא תגיע אליך שוב. שכבתי
שם כמו בובת מין מתנפחת ובהיתי בתקרה.  כל פעם הייתי מגלה עוד
סדק בתקרה. זאת הייתי התקווה היחידה שלי- שהכל ייפול עלינו וזה
ייגמר, ככה, מהר.  ניסיתי להפסיק עם זה, אבל לא הצלחתי,
התמכרתי למגע המזויף שלהם.
בזמן האחרון הם שוכחים את הצד שלהם בעסקה.  הם שכחו לחבק אותי,
לתת לי את המגע שחיפשתי וכל כך רציתי. הם הסתכלו לי בעיניים,
כאילו הם לא ראו אותי בכלל, כאילו אני לא בנאדם, אלא רק מכונה
שקיימת כדי שהם לא יצטרכו לעשות ביד.
תמיד אהבתי לחבק, גם שהייתי קטנה. לפני שלמדתי להגיד אמא ואבא
אמרתי חיבוק, או יותר נכון בוקי חיבוקי. זה היה עושה לי טוב
לראות כמה האנשים אוהבים אותי, בלי תנאים,    
 בלי להחזיר להם משהו בתמורה.
תמיד הייתי מחבקת את כל הילדים בגן ובבצפר יסודי. ככה הייתי,
עוברת מאחד לאחד ודורשת ממנו את החיבוק, את המגע.
פעם, דיברנו בכיתה על אנשים שאוהבים מגע, לגעת באנשים, שזה
עושה להם טוב. לא על אנסים, אלא על סתם אנשים שהם יותר פתוחים.
המחנכת הביאה מישהו שהוא מומחה לדברים כאלה, שיסביר לנו מה
גורם להם לרצות כל כך הרבה מגע ואהבה. הוא אמר שזה נובע בדרך
כלל בגלל שבבית הם לא קיבלו מספיק חום ואהבה, שאף אחד לא אמר
להם שהוא אוהב אותם.
אבל אצלי זה בכלל לא היה ככה. תמיד אהבו אותי, ותמיד אמרו לי
את זה. הרבה בנים רצו להיות חברים שלי, בכיה א' הייתי הילדה עם
הכי הרבה חברים בנים.  ובגלל זה גם תמיד חיבקו אותי, והיה לי
טוב. יותר מאוחר, חיבוק כבר לא סיפק אותם , הם רצו יותר. ולא
הסכמתי. הסכמנו שנלך לאט, אבל אז הם דרשו יותר ונפרדנו. לא
הסכמתי לתת את כולי בשביל המגע והחיבוק שכל כך רציתי. אבל אז
החיבוקים הפסיקו לבוא. אז נשברתי. נתתי את כולי בשביל החיבוק
והמגע שרציתי ואהבתי כל כך.
אחרי שגמרו אותי, וכבר לא נשאר לי מה לתת בשביל המגע והחיבוק
האמיתי שייחלתי שיגיע, החלטתי שזהו, אני לא נותנת יותר לאף אחד
יותר להתקרב אליי, לגעת בי, לחבק אותי, וגם הצלחתי לעמוד בזה.
יותר מאוחר, כבר לא יכולתי לסבול את הדבר המזויף הזה מגע. גם
לא יכלתי לראות אות זה. כל פעם שהייתי הולכת ברחוב והייתי רואה
אנשים לוחצים ידיים, מתחבקים, מתנשקים, נוגעים אחד בשני זה היה
מגעיל אותי. אם מישהו היה נוגע בי בטעות ברחוב הייתי מקבלת
בחילה ורצה משם.
כל פעם שמישהו היה מנסה להתקרב אליי הייתי בורחת ממנו. משכנעת
את עצמי שאין דבר כזה חיבוק אמיתי, עם רגשות אמיתיים, אין דבר
כזה מגע, שבאמת בא מהלב, ובטח הוא כמו כולם, ישכנע אותי שהוא
באמת אוהב אותי, וירצה להשתמש בי, לנצל את הגוף והנשמה שלי
בשביל לספק את הצרכים שלו, בשביל שהוא לא יצטרך יותר לעשות
ביד.
אז עכשיו אני לבד. וזה לא שאף אחד לא רצה להיות איתי, שאף אחד
לא ניסה להתקרב, להיכנס ללב ולנשמה שלי. הכעס, השנאה והמרירות
נעלו את כולם בחוץ, והשאירו את הלב מוגן ומוקף בחומה.
היו כאלה שבאמת רצו, והם גם ממש השתדלו, אז נלחמתי בהם, למרות
שהיה קשה.
וככה אני מעבירה את החיים שלי עם עצמי. לא מחפשת יותר מגע או
חיבוק אמיתי, אלא בורחת מהם. לא מאמינה יותר שיש דבר כזה, אלא
משכנעת את עצמי שזה בכלל לא אמיתי.