במסיבה לפני חודש וחצי אסף בא אליי, ואמר עם מבט מתחמק
"שלום... קוראים לי אסף, ו... אני מסתכל עלייך כבר שעה וחצי
לפחות...  בא לך אולי לדבר בחוץ?".
יצאתי איתו, כי היה בו משהו אמיתי. בחוץ הוא אמר בקול שקט,
ביישן, שבקושי יכלתי לשמוע " אני לא יודע כל כך מה להגיד, אני
לא טוב במצבים כאלה, פשוט לא יכלתי להפסיק להסתכל לך על
העיניים".
נתתי לו את הטלפון שלי, באמת שהוא היה חמוד. יומיים אחרי זה
ביום שישי, יצאנו הוא ואני, חברה שלי וחבר שלה, שגם אותו
הכרתי, ובמקרה הוא גם היה חבר של אסף.
שבוע אחר כך, ביום שישי היה יום השנה לאונס שלי, אבל ניסיתי לא
לחשוב על זה, לא רצתי שזה יהרוס לי את הסיכויים גם איתו.
אסף הסיע את שלושתנו לקניון, והלכנו לראות סרט.
באיזשהו שלב נפרדנו ממעין וחבר שלה. היה יותר כיף לדבר רק
שנינו.
"מה קורה אתך, הכל בסדר?"
"כן, ברור, הכל בסדר איתי"
"את לא נראית כאילו הכל בסדר איתך..."
"כן אני יודעת, אבל הכל יהיה בסדר, באמת. אין לך מה לדאוג., זה
יעבור לי..."
"את יודעת שאת יכולה לספר לי אם משהו מפריע לך, אני מבטיח שאני
אבין אותך."
"אה... כן ברור שאני יודעת, אבל באמת, זה כלום, עוד מעט זה
יעבור"
אבל זה לא עבר לי, גם אחרי חצי שעה. בסוף, אני לא יודעת איך,
הוא הצליח להוציא ממני את זה.
סיפרתי לו הכל.
על איך שחזרתי הביתה הוא בא מאחורי, איים עליי עם סכין, ועל כל
מה שהוא עשה לי.
"אה... אני... אני לא יודע מה להגיד... "
"אל תגיד כלום... פשוט תבטיח לי שלא תעזוב אותי, לפחות לא בגלל
זה"
"בחיים אני לא יוותר עלייך ברור שלא בגלל זה"
הוא השתתק, וחיבק אותי, הוא הכניס את כל הנשמה שלו בחיבוק הזה,
כולם הסתכלו עלינו. כולם קינאו בי שמישהו אוהב אותי ככה.
את הסרט כבר לא ראינו, היינו עסוקים בלהראות לעצמנו ולכל שאר
האולם כמה אנחנו אוהבים אחד את השנייה.
לפני שבוע הייתה מסיבת גיוס לאח של חבר שלו, שגם אותו אני
מכירה, אז הלכתי, עם אסף.  בסוף המסיבה הוא ליווה אותי הביתה,
אחרי שרוב המסיבה בכלל לא ראיתי אותו.
נעמדנו מתחת לבית שלי, הוא התחיל קצת לגמגם.
"אני לא יודע איך להגיד את זה... אני לא רוצה לפגוע בך...
אבל... אוף, אני שונא שזה קורה. רק רציתי להגיד  ש... רק שתדעי
שזה לא בגללך. באמת זה אני. הבעיה כאן היא אני. פשוט כל העסק
הזה קצת גדול עליי. וגם... זה ש... היא... אז אני מחכה כבר
שלוש שנים שהיא תשתין לכיוון שלי, ו... אני יודע שהתזמון גרוע,
אבל..."
"זה בסדר" עניתי לו, למרות שזה בכלל לא היה בסדר. הבנאדם הרגע
לקח את הלב שלי, הרביץ לו עם מחבט בייסבול ועם במקרה נשארו
חתיכות שלמות, אז הוא קפץ עליהן כדי להיות בטוח שהכל התפזר
לרסיסים, שאני לא יוכל לחבר אותו חזרה, לעולם. "אני מבינה...
זאת לא אשמתך, הייתי צריכה לצפות שזה ייקרה. אני מצטערת שהפלתי
את זה עליך." שסיימתי את המשפט הוא כבר לא היה שם. הוא כבר היה
מעבר לרחוב, מחבק אחת אחרת, ומראה לה, ולי כמה הוא אוהב אותה.