האם אני באמת אני? או שמה כל מה שהנני, תמצית החיים שלי זה
בעצם משחק מטורף של
משהו אחר, גדול וחכם ממני? היתכן שכל חיי, כל חוויותי הם לא
יותר מתזוזה זעירה של גלגל העין שזז בעת חלומו של משהו אי שם?

האם אהבתי אליך היא באמת אהבה, טהורה וכובשת, גואה ועוטפת, או
שאולי זה בעצם התוצאה של זריקת קוביה מוצלחת על פני לוח משחק
מוזר שאנחנו איננו מכירים ולא נכיר לעולם? והלב.. הלב הפועם
בתוך חזי, לוהט ובוער, בועט וצורח, מה הוא בעצם אומר? באיזו
שפה הוא מדבר? הרי יום אחרי יום, שניה אחרי שניה אנו הולכים,
צוחקים, בוכים וכואבים, וכל זאת בזכותו.
מאז ומתמיד יחסו ללב תכונות של רגש, אהבה, שנאה, אפילו תכונות
פיזיקליות כמו חום וקור, כל כך הרבה דברים גדולים, לכזה איבר
קטן, שגודלו אינו עולה על גודל אגרוף, שיכול במכה אחת להפיל
אותך לקרשים.
קל לפול, קל מידי, וכל כך כל כך קשה לאזור כוח ולשוב ולעמוד על
הרגליים.

והכאב, כל כך הרבה כאב הוא מכיל, ולפעמים, כשהוא נשבר, משהו
נשבר גם בתוך תהומות נשמתך, והשבר הזה נשאר שם, רובץ, כמו
קרפדה זקנה על סלע אפור, בברכה נסתרת מכל עין, והוא מחלים, הוא
תמיד מתרפא, זה מה שאומרים כולם, "יש הרבה דגים בים", זה מה
שהם אומרים, והם לא יודעים, לא רואים עד כמה התהום הזאת עמוקה
ושחורה, כל כך גדולה שאתה מאבד את עצמך בתוכה.

ואז מגיעים התחליפים... יש כאלה שלוקחים סמים, יש כאלה שגומעים
בקבוקים, יש כאלה שפשוט בורחים..
ואולי.. אולי לשניה, דקה זה נותן להם את אותו הרגש האבוד, אבל
עדין, בסופו של דבר הם חוזרים לאותה הנקודה, והם תמיד כל כך
שבורים, כל כך בודדים, מביטים בעינים שקוראות לעזרה, ואיש..
איש לא רואה באמת את מה שהעיניים הקרועות לרווחה מסתירות.

ואני.. אני עדין אוהב אותך, בלב שלם, ללא שום מחשבה שניה.
הייתי מוכן להקריב בשביל עד חצי המלכות, באמת ובתמים, הייתי
מוכן להקריב בשבילך את עצמי, את התמצית של מה שאני, שחקי בי
כאילו אני פלסטלינה רכה, כמו חול רטוב בים, אל מול השקיעה...
(דמעה בודדה זולגת)

אתה.. אתה אשם בכל, אם כל המשחקים שלך, אם כל הנסיונות חסרי
התוכן.
אילו רק יכולתי להרוג אותך.
אתה, כן אתה.

קופידון בן זונה.