היא הילדה הכי יפה שאני מכירה. היא גם הילדה הכי מאושרת שאני
מכירה. כל פעם שהיא חולה, ולא מגיעה לבצפר, מרגישים שפתאום
עצוב יותר. אני לא חושבת שראיתי אותה בוכה בכלל. היא מין ילדה
כזאת שאף פעם לא עצוב לה. פעם קנאתי בה, שהכל כל כך מושלם
אצלה, עכשיו אני מעריצה אותה ששום דבר לא מצליח להרוס לה.
היום היא באה לבצפר, והיא בכלל לא הייתה מאושרת.
זה היה ברור שמשהו רע קרה. כל פעם שמישהו התקרה אליה היא
התחילה לבכות בה, כל פעם שמישהו התקרב לגעת בה היא נגעלה.
היועצת נכנסה לכיתה, הוציאה אותה ואמרה לנו שאולי היא לא תבוא
כמה ימים לבצפר.
למחרת היועצת נכנסה שוב. היה לה מן מבט כזה של "אני לא חושבת
שזה כבר יכול לשנות משהו, אבל שווה לנסות", ואז היא התחילה
לדבר אתנו. היא אף פעם לא סתם נכנסת לדבר עם כיתות, רק שמשהו
קרה, וזה מצריך שיחה.
היא שאלה אם יש לנו שאלות, או כל מיני דברים שאנחנו רוצים
לדעת, אבל לא הייתה לנו הזדמנות לשאול, או אם יש דברים שמציקים
לנו ואנחנו רוצים לדבר על זה איתה ועם הכיתה. אח"כ התחלנו לדבר
על תקיפה מינית ואונס. היא אמרה שלצערה זה קורה הרבה בארץ,
ונורא קשה למונע את זה. היא סיפרה לנו כל מיני מקרים, שהיה
כתוב עליהם בעיתון, והתחלנו לצחוק. המחנכת והיועצת הסתכלו אחת
על השנייה במבט מאוכזב, לא בגלל שהפרענו להן, ולא נתנו להן
לדבר, אלא כי זה פגע בהן.  אני כבר הבנתי על מה הן מדברות.
אחרי יומיים היא שוב באה לבצפר. המחנכת העבירה אותה לשבת
מאחורה, רחוק מכולם.
גם בהפסקה היא התרחקה.
בהפסקה הגדולה ראיתי אותה יושבת בשירותים ובוכה.
"את רוצה לדבר? "
"לא. אני בסדר, תודה." היא ניסתה להיות נחמדה, למרות שהיה לה
קשה.
"את יודעת, את לא לבד, זה קורה להרבה בנות", הייתי חייבת להגיד
לה את זה, כמו שאומרים בכל הסרטים, למרות שלא היה לי מושג על
מה אני מדברת.
"תודה... אבל..." שוב היא התחילה לבכות.
"את יכולה להתקשר אליי אם בא לך לדבר. אולי בטלפון יהיה לך
יותר קל."
בשלוש ודקה הטלפון צלצל. זאת הייתה היא.
"הייתי חייבת לדבר עם מישהו... את לא חייבת להקשיב לי אם את לא
רוצה. את יכולה פשוט להשאיר את הטלפון פתוח, אני אבין, באמת
שאני אבין.
את מכירה את דן וירון, אלא שפרשו מבצפר בכיתה ט'? אז לפני
שלושה ימים סתם נסעתי איתם באוטובוס, וירדנו באותה תחנה, הלכנו
למכון כושר. אז בדרך, מהתחנה למכון, פתאום ירון תפס אותי, והם
התחילו להרביץ לי. אבל לא בפנים, הם אמרו שחבל להרוס את הפנים
היפות שלי. הם קרעו לי את הבגדים,  אני חושבת שהתעלפתי באמצע.
כשהתעוררתי דן היה בתוכי, ניסיתי לברוח מעצמי ולא הצלחתי. אח"כ
ירון החליף אותו." פתאום היא הפסיקה לדבר. רציתי להגי משהו,
וחיפשתי מה להגיד, אבל לא מצאתי כלום. שמעתי רעש מוזר בצד השני
של הקו , אבל לא הצלחתי להבין מה זה היה...
"אני מצטערת שאני עושה לך את זה, לא התכוונתי להפיל עלייך את
כל זה, פשוט הייתי חייבת.
היא לקחה נשימה עמוקה, ושתקה לשתי דקות,
אחר כך הגיעה ירייה.