זה ממש לא יפה מצדך. את יודעת? הדרך שבה את מדחיקה את הקיום
שלי. פעם זה לא היה ככה. אני יודע שזה לא בריא להיות נוסטלגי
ולהתמכר להתרפקות על העבר, אבל לי זה נראה ששכחת את העבר שלך.
ששכחת את השורשים שלך. את עוד זוכרת איך היינו ביחד כשהיית
צעירה? כשעוד לא רכשת את הציניות הזאת שלך... כשעוד היית כל כך
תמימה, כל כך טהורה. אני די בטוח ששכחת. איך שקמת בבוקר וחשבת
עליי, וחייכת את החיוך היפה הזה שלך. איך תמיד האמנת בי. כל כך
סמכת עליי. ואני, באמת השתדלתי לא לאכזב. היו כמה רגעים
שנכשלתי, אני מודה, אבל בסוף תמיד התגברנו על זה, ביחד. את
זוכרת את הביחד הזה? את התאום המוחלט הזה שהיה בנינו?
אני מבין שדברים השתנו, ואני מבין שהתמימות הזו לא יכולה
להימשך לעד, ושקשה יותר עכשיו ומסובך יותר. אבל לא הלכתי. את
שומעת אותי? אני פה. אני קורא לך ואת מתעלמת. פתאום נוח לך
לבכות, ונוח לך לשקוע ברחמים. לחשוב על כמה שהכל רע, ועל איך
שנטשתי. ואת יוצאת מגדרך בשביל למצוא אותי. יש לך כל כך הרבה
כוונות טובות. את רוצה לשנות. אני יודע שאת רוצה. שואלת את
כולם לאן הלכתי ולמה. חוזרת על השם שלי שוב ושוב ושוב. ואת
זועקת לעולם: "אני רק רוצה קצת אושר... אותו האושר שהיה פעם
ונעלם. זאת בקשה כל כך גדולה?". כמה שאת מפספסת. כנראה שאת
באמת לא מבינה שום דבר. "תסתכלי פנימה" אני קורא בקול, ואת לא
שומעת. "רק תסתכלי פנימה. תפסיקי לחפש אצל אחרים. אני כאן, ולא
עזבתי. הייתי פה כל הזמן".
אבל את ממשיכה בשלך...