לפני שבוע פגשתי את איש החופש, ואני חייבת להודות שזו הייתה
הפגישה המוזרה ביותר בחיי. זה התחיל כמובן באושר עילאי, כי
כולם הרי רוצים לפגוש את איש החופש, למרות שאיש אינו יודע מי
הוא, ומה הוא, ומה זה החופש הזה שהם רוצים כל כך.
לפני שבוע פגשתי את איש החופש, ואני חייבת להודות שהוא איש די
מעוות. כשנמצאים אתו לא חושבים על העיוות, כי הוא מלמד אותך
להשתחרר מהמחשבות. אבל בהתחלה, בכל פעם שאתה עוזב אותו, אתה
חוזר לחשוב ולנתח, להתחרט על כך שפגשת אותו או להתמכר אליו וכל
הזמן לצפות לפגישה הבאה איתו, מה שסותר לגמרי את המהות שלו.
איש החופש עשה לי קורס מזורז. הוא לא דיבר הרבה, הוא לא חינך.
הוא פשוט היה הוא. הוא לימד אותי להתמסר לעצמי ולא לפחד. הוא
לימד אותי להוציא את האש הכי פנימית שבי, שחסומה בדרך כלל על
ידי אינספור מחיצות. איש חוץ ממנו לא הצליח להבין את האש הזאת.

אתמול איש החופש עזב אותי. האמת היא שאני עזבתי אותו. אמרתי לו
שהחיים דורשים דברים אחרים, ושהחופש שהוא לימד אותי לא יכול
להימשך לעד.
אתמול עזבתי את איש החופש, אבל חלק ממנו נשאר בי, ונראה כי
אנשים לא מבינים את החלק הזה. הם רואים בו דבר מעוות. אבל חופש
הוא דבר מעוות. התנגדות למוסכמות היא מעוותת. וכנראה, שגם אושר
מוחלט הוא דבר מעוות, ולכן הוא נדיר כל כך.
בינתיים, עזבתי את איש החופש. הוא אמר לי שאם אני אזדקק לו הוא
יהיה פה בשבילי.
אולי, כשאני באמת אפסיק לפחד, אני אקרא לו.