יש ילדה אחת שאני מכירה שהיתה הולכת באיזה שביל אחד, השביל
שלה, כי כמו לכל אחד גם לה היתה דרך שבה היא התקדמה, כל פעם
קצת. בשלב מסוים, בעודה הולכת לה בנחת בשביל היא נזכרה שהיא
שכחה להכין שיעורי בית, ושהיא לא סידרה את החדר, וששכחה להתאמן
על הפסנתר ועוד... במשך זמן מה ניקרו בה רגשות אשמה על שלא
מילאה את משימותיה ושלא עשתה את המוטל עליה, עד שהיא התחילה
לדמיין שאנשים רודפים אחריה שתעשה את הדברים הללו. היא דמיינה
את אימה רודפת אחריה שתסדר את החדר ומורתה שנוזפת עליה על שלא
הכינה שיעורי בית, ומורתה לפסנתר שמטיפה לה שאם לא תתאמן היא
לא תצליח. מרוב הפחד מההטפות והבקשות של האנשים היא החלה לרוץ
כדי שלא ישיגו אותה ויציקו לה. במשך זמן רב היא רצה ורצה וברחה
מהאנשים שחשבה שרודפים אחריה. כעבור זמן ממושך היא הגיעה למקום
שלא היה מוכר לה, מקום שמעולם לא היתה בו... בהתחלה היא היתה
מרוצה כי חשבה שלכאן אף אחד לא יוכל להגיע כדי למצוא אותה אך
עם הזמן היא הרגישה בודדה במקום הזה ונמאס לה להיות לבד, בלי
אף אחד לצידה. אבל בעצם, היא חשבה בליבה, למה לה להיות עם
אנשים שרק באים אליה בדרישות? היא לא חייבת לאף אחד שום דבר.
היא תסתדר במקום הזה לבד, תמשיך את חייה בלי שתהיה חייבת לאף
אחד דבר, רק היא עם עצמה ועם רגשות האשם שדחקה לפינה רחוקה
בליבה, הרגשות שאולי היתה צריכה לעשות את המוטל עליה ואז לא
היתה צריכה לברוח? ועל כך שברחה ושאולי מישהו מתגעגע ודואג לה.
אט אט היא הרגישה שהיא רוצה לחזור אבל היא היתה כל כך רחוקה
שלא ידעה אפילו לאן היא צריכה להתחיל ללכת על מנת להגיע בחזרה
הביתה.  לעתים היתה מגששת אחר דרכה אך ללא הצלחה. מרוב ייאוש
היא ניסתה לשכנע את עצמה שבאמת עדיף לה ככה אך היא ידעה שהיא
עובדת על עצמה. היא ידעה ששום בעיה לא נפתרה, עכשיו היא רק
יותר רחוקה מלפתור את הבעיות שהיו לה ונראו כל כך קטנות עכשיו.

בבית, ההורים שלה יצאו מדעתם מרוב חיפושים אחר ביתם והחברים
התגעגעו אליה מאוד ורצו שתחזור כבר. והיא ידעה שמחפשים אותה
והיא ידעה שרוצים שתחזור אך היא כבר לא ידעה איך, היא גם פחדה
לחזור, פחדה שאולי שוב יגיעו הדרישות שמהן ברחה. אך ככל שעבר
הזמן היא יותר ויותר התגעגעה הביתה- למשפחה, לחברים ולמי שהיא
היתה כשהיתה איתם.  יום אחד היא החליטה לקחת סיכון ולנסות
למצוא את הדרך חזרה הביתה. ככל שהתקרבה יותר לשביל שלה כך היא
החלה לשמוע את האנשים הקוראים לה מהבית, והרגישה שזו הדרך שלה.
לבסוף היא מצאה כמה מחבריה באיזה מקום על השביל שלה והם עזרו
לה לחזור הביתה. כשהגיעה הביתה כולם כל כך שמחו לראותה והתנפלו
עליה בחיבוקים נשיקות וקריאות של "כמה טוב שחזרת!" וליבה התמלא
שמחה והרגשה טובה על שהתגברה על הפחד שלה וחזרה הביתה, חזרה
למקום בו כל מי שחשבה שרדף אחריה יוכל למצוא אותה. אבל אף אחד
לא הזכיר לה את שיעורי הבית, החדר והפסנתר כי כל כך שמחו שהיא
שבה הביתה. אך היא הלכה לחדרה וסידרה אותו מיוזמתה ואז התיישבה
ליד שולחנה והחלה לעשות שיעורים ולבסוף ניגשה לפסנתר שבסלון
וניגנה כשכל מי שהיה בבית נהנה. ואז היא הבינה- היא היתה צריכה
לעשות את הדברים האלו למען עצמה. זה תרם לה ורק לה, היא היתה
חייבת את זה לעצמה ולא לאף אחד אחר. כל מי שדחק בה לעשות את
הדברים הללו רצה שתעשה זאת בשביל עצמה. איך היא לא הבינה את זה
אז? איך היא יכלה לברוח ממי שרצה רק לעזור לה? לפחות עכשיו היא
הבינה, עכשיו היא ידעה שלעולם לא תברח יותר.



לילדה הבורחת שלי, מי ייתן ותעצרי רגע ותתחילי לחפש את דרכך
הביתה- את יודעת שיש מי שמחפש אותך ויעזור לך לחזור...