זה נהיה קל יותר בכל פעם. בהתחלה לא הצלחתי בכלל, אחר כך זה
היה לוקח שעה שלמה. היום זה עניין של חמש דקות. קצת לאמץ את
השרירים, והכל יוצא. חברים שלא מתקשרים, הורים מאוכזבים, מורים
שמתקשרים הביתה, הרופאה שאומרת שאני חייבת לרזות ומהר,
הסיגריות שנקנות בכמויות הולכות וגדלות, עוגות שלמות שמתחסלות
בדקות ספורות, חברה טובה שלא יודעת מה קורה לי בפנים כשהיא
מחליפה חולצה לידי. כל הדברים ששמרתי בבטן. שירים שלא פורסמו,
תפקיד במחזה עם מעט מדי זמן במה, דמעות שנוגבו מהר, עבודות
בספרות שלא הוגשו, בנים שגומרים מהר, אחד שלא גומר בכלל,
החברות האוהבות של הגברים אותם אני אוהבת. הכל הופך לעיסה חומה
ומסריחה שאני כבר לא יכולה להחזיק בתוכי, והופכת כל רגע ורגע
של העמדת פנים לקשה מנשוא. אני מביטה עליה, ותוהה אם היה נכון
מצידי להוציא אותה כך. אולי היה טוב יותר להיפטר ממנה לאט לאט,
בהליכות מהירות בערב, בכמה קילומטרים על האופניים, חמישים
כפיפות בטן ליום, בפרוסת עוגה אחת פחות. התקף אחד של חוסר
אונים הופך לתרופה היחידה שמעלימה הכל בבת אחת. במקום להכיר
בחברים המזוייפים, במקום להגיע לעבודה, במקום לפתוח ספר
ולקרוא, הפתרון הוא לפתע קל ומהיר. לדחוף הכל פנימה, להכניס את
כל החרא שבחיים לתוך עוגות, חביתות, במבה, גלידה, המון המון
כוסות מים. לערבב הכל בבטן ולהוציא. זה כבר לא כואב, וגם
העיניים כבר לא דומעות. להתישב  על הרצפה, להרכין את הראש,
ולהוציא. אני כבר לא מסתכלת על בקבוקי הוודקה בבר של ההורים
וחושבת כמה אוכל לשתות בלי שישימו לב. אני כבר לא עושה ביקורי
פתע לג'סי כדי לבקש כמה ראשים. הכל הופך לעניין של דקות. אני
כבר לא בורחת לסמים, כבר לא מוצאת מחסה בזרועות זרים. מצאתי
דרך לשמור על עצמי יפה, ולשמור על עצמי מפני העולם. מורים
שולחים מכתבי אזהרה להורים, ואלה צועקים כל כך חזק שאני כבר לא
שומעת אותם, רק את הפטישים הולמים בראשי. לא לשכוח לשטוף
ידיים, לשטוף פנים, לצחצח שיניים. בכל הסרטים שעשו על בנות
טיפשות, היה זה רופא השיניים שהרס להן. הן לא חשבו על הפרטים.
אני חכמה יותר. למה להתאמץ, למה לבכות. אומרים זה איבוד שליטה,
אבל החברים הכי טובים שלי לא יודעים עלי הרבה. אני חזקה יותר
עכשיו, לראשונה בחיי אני מפעילה קצת כוח רצון, לוקחת את חיי
לידי. הרופאה אמרה שהמחזור שלי מתעכב בגלל איזה חוסר איזון
כימי שנובע מהשמנת יתר,  ותומר לא יכול להוריד עיניו מחברתי
הרזה. פעם הייתי כוסית. אנשים סובבו את הראש כשעברתי ברחוב,
גברים מבוגרים הציעו לי כסף כדי לצאת איתם. פעם בנים היו
מתאהבים בי. הרופאה אמרה שאני צריכה לחזור לזמן הזה, הזמן שבו
הייתי בלהקת המעודדות של בית הספר, הזמן שבו לא עישנתי, הזמן
שבו החזה עמד יפה גם בלי חזיה משטיחה. לסובב את השעון אחורה
מבקשים ממני. הלוואי ובאמת היו מבקשים. הם דורשים, כועסים שאני
כבר לא מה שהייתי. לחימת אש באש. לסובב את השעון שמאלה? בבקשה.
את כל הגוף שלי אני אסובב שמאלה. במקום שיצא מלמטה, יצא
מלמעלה. עוד עוד ועוד ועוד, להכניס מהר ולהוציא מהר, לא
להתמהמה, שלב אחרי שלב. קודם הקורנפלקס עם חלב, אחר כך במבה,
החביתה, אחר כך עוגת הבית, עוד שקית במבה, שתיים אם יש בבית,
אחר כך היוגורט עם פרורי שוקולד, אחר כך הגלידה. שלוש כוסות
מים. לאסוף את השיער. לשים את השטיחון במיקום המתאים, לעמוד על
הרכיים, להרכין את הראש, להכניס שתי אצבעות לגרון, לנסות לגעת
עמוק יותר. הכל יוצא, אך לא בבת אחת. לשטוף את היד, ושוב.
לשטוף את היד, ושוב. לנגב את הדמעות, לקנח את האף, ושוב. ושוב
ושוב ושוב ושוב. לא לשכוח לצחצח שיניים. מי יפה עכשיו, אמא? מי
כוסית עכשיו, תומר? לא אני. סיגריה שתסדיר את הנשימה. השלב
האחרון: להביט במראה. הבטן עוד מרעישה קצת, הריסים דבוקים זה
לזה. השפתיים אדומות, הגרון מגרד. לשטוף פנים, להתלבש, לצאת
מהבית. לשבת באיזה דשא, לעשן אחת אחרי השניה את כל הסיגריות
שבקופסה, לתת אחת לכל עובר אורח שמבקש. אני לא מכורה. אני לא
מכורה. אין לי ברירה אחרת. מה ללקיחת אחריות ולהתמכרות? שום
דבר. שום דבר. הבעיות רחוקות כשיורדים עליהן המים. הן נעלמות
מעיני, ואני אומרת לעצמי שאני חייבת להפסיק לעשן. קצת כוח רצון
זה מה שצריך. אז הנה, התחלה טובה, לא? אני אפסיק בשבוע הבא,
אחרי המסיבה ביום שישי. השיעול הניקוטיני כבר הופך קבוע, ובסך
הכל אני מעשנת רק כמה חודשים. זה לא שאני מכורה או משהו.