ועכשיו כבר חושך, כבר לילה.
כמו אז.
אבל לא בדיוק.

אתה נכנס לחדר. "הבאתי לך קפה, חמודה" אתה אומר.
"תודה" אני אומרת. אולי הקפה יצליח להשכיח? איתו הרי מעולם לא
שתיתי קפה.
אני עוצמת עיניים.
אתה מתיישב לידי, מניח עלי יד מחבקת, כמו מנחמת, כאילו שאתה
יודע שאני זקוקה לנחמה.
הרעד הפנימי מתגבר.
איפה הוא עכשיו, אני חושבת. מה הוא חושב. מה אתה חושב. האם הוא
כבר שכח. האם אתה יודע.

אתה ואני בוהים במסך.
כמו אז.
אבל לא בדיוק.

אתה אומר לי משהו על אחד השחקנים שמתרוצץ על המסך עם אקדח שלוף
וצועק.
אני מהנהנת עם הראש. גוש של דמעות מכווץ לי את הגרון. אי אפשר
לדבר. אי אפשר לנשום. אי אפשר לברוח.
אתה מסתכל עלי, מרוכז.
"משהו לא בסדר, חמודה?" אתה שואל, מודאג.
כלום לא בסדר.
"לא" אני עונה, "סתם מצב רוח".
מתי זה כבר יעבור. מתי תבוא השיכחה. מתי תבוא הרגיעה.

ועכשיו מאוחר בלילה.
כמו אז.
אבל לא בדיוק.

"נלך לישון?" אתה מציע. "מחר את מתחילה ללמוד, שלא תהיי
עייפה".
לישון. אני לא ישנה כבר חודשיים.
אני קמה והולכת איתך למיטה.
אנחנו נשכבים במיטה. אתה מלטף אותי, מנשק ואני מחבקת אותך.
נאחזת. מנסה לשכוח חיבוק אחר. את מי הוא מחבק עכשיו.
ואנחנו שוכבים. קמים. מתנקים. חוזרים למיטה. הולכים לישון.
"לילה טוב, חמודה" אתה אומר.
הדמעות פורצות החוצה. ללחיים, ואז לסדין.
ואני עוצמת עיניים. ועונה לך כמו הד. "לילה טוב".

ורק אני והמחשבות נשארים בחדר.
ואני רוצה לצעוק. או לצאת החוצה. בריצה.
ולרוץ. ולרוץ. ולרוץ.

אבל אין לי לאן.