קרה לי משהוא, משהוא שפקח את עיני, משהוא שחשף אותי לאמת המרה
אליה התכחשתי כל-כך הרבה זמן, קרה לי משהוא, משהוא שהרג את
ליבי ואת נפשי, חבל רק שגופי עדיין לא יודע את זה והוא ממשיך
לפעול.
פעם הייתי מאמין גדול, גם אם לא הבנתי דבר, הייתי מאמין
ברוחניות ובמיסטיקה, באנרגיות ובכשפים, בכוח הטבע, בכוח הרצון,
בכוח המחשבה, בכוח האדם ובכוח האהבה, היום אינני מאמין עוד
בדבר, לא ברוחניות ולא במיסטיקה, לא באנרגיות ולא בכשפים, לא
בטבע, לא ברצון, לא במחשבה, לא באדם ולא באהבה, אפילו בכוחן של
השנאה והקנאה אינני מאמין עוד.
אני מתגעגע, מתגעגע לתקופה נשכחת ממחשבה אבל לא מלב, תקופה
טובה, תקופה שבה הייתי צעיר יותר, תקופה בה ליוו אותי שתי
חברותי האמיתיות, היחידות והאמינות, תמיד הן יעטפו אותי ויחבקו
אותי כאשר יהיה לי רע, תמיד הן יאהבו אותי ויסלחו לי על הכול
אפילו אם אנטוש אותן לשעות, ימים! לשבועות, חודשים! לשנים
שלמות! אפילו אם אפגע בהן, אם אחתוך אותן ואבתר אותן לחלקים
קטנטנים, תמיד הן ישובו אלי, חובקות אותי בחיבוקן המתוק,
אוהבות אותי כפי שאני אוהב אותן, אהבה אמיתית, אהבה נצחית אהבה
שמעבר למוות.
אני כל-כך מתגעגע אליכן בדידות יפתי ותמימות יקירתי, תמיד
הייתן לי חברות כל-כך נאמנות אבל בחודשים האחרונים לא ראיתי
אתכן, נעלמתן לי בהמון שלא רואה אותי ולא שם ליבו אלי, לאן
הלכתן חברותי הנאמנות, אהובותיי אני מתגעגע אליכן, אני רוצה
אתכן בחזרה, בבקשה אם אתן שומעות אותי, אם אתן רואות אותי אם
אתן עדיין אוהבות אותי כפי שאוהב אני אתכן בבקשה... חיזרו
אלי...
קולי נישבר, ידיי רועדות, עיני מלאות דמעות שלא יזלגו לעולם,
ולא משנה כמה אנסה דמעותי   לא זלגו על לחיי מאז עזבתן אותי,
אני מתגעגע לחמימות ולמליחות של דמעותי זולגות מעיני על לחיי
ולסנטרי ולבסוף נופלות להן, נופלות מטה מטה מטה עד יפגעו בדבר
מה ויתנפצו עליו כמו שהגלים מתנפצים על הסלעים.
אני כבר לא שולט, לא בידי ולא במחשבותי לא אני הוא הכותב כאן
ועכשיו, לא אני אומר את הדברים הללו עוד, ידי נעות להן בפראות,
אוחזות בעט ורצות על הדפים.
אני לא יודע מה יכתבו עד שאסתכל, עד שאקרא את הסיפור החדש ישן
הזה ומי יודע, אולי הן חושפות את סודותי הכמוסים ביותר?
אבל אם זה מה שהן עושות טוב שכך, אולי אני אדע אותם ואפסיק
להסתיר אותם אפילו מפני, אולי, רק אולי אגלה את עצמי, אגלה מי
אני ומה אני ולמה אני סובל כל-כך.
אני כבר יודע למה אני מדוכא תמיד, זה כי אין לי מטרה בחיים וגם
לא תהיה, אני מיציתי את עצמי, ליד אנשים בני 21 וליד אנשים בני
25 וליד אנשים בני 30 ומעבר לזה אני מרגיש זקן, אני מרגיש תשוש
ורצוץ, אני מרגיש ריק, אני זקן, אולי אני לא נראה ככזה אבל אני
מרגיש את זה בעצמות.
אבל דיכאונות הן לא הסבל היחידי שלי, הן לא הדבר היחידי שגורם
לי צער ואומללות.
וובכן, הפרידה הזו הפכה למשהו שלא תכננתי אבל אולי טוב שכך,
הרי מה כבר יוצא כשאני כותב מהראש? כשמשהו מאיתנו כותב מהראש
במקום מהלב כפי שצריך לעשות.
ועכשיו, עכשיו הגיע הזמן לעזוב, הזמן ללכת להעלם אל בין הצללים
ולזחול בחזרה אל מתחת לפוך החמים ולשקוע בשינה, שינה כה מתוקה
ומלאת חלומות נפלאים על עולם יפה יותר וירוק יותר, פחות מזוהם
ושקט בהרבה, עולם קסום בו כל אחד יכול לחיות איך שהוא רוצה
לחיות וכפי שמגיע לו לחיות.
אך אבוי, גם בשינה הנפלאה הזו לא אמצע מנוחה אמיתית מכיוון
שבראשי אי שם בתוככי נשמתי תמיד אדע שזה הוא רק חלום, מתוק
ונפלא ככול שיהיה בסופו של דבר אצטרך להתעורר ממנו ולחזור
לעולם האמיתי.