כל פעם שהוא מרגיש שהדמעות עומדות בגרון, שניה לפני ההתפרצות,
הוא הולך לחדר כושר. שעות על גבי שעות הוא מכה בשק איגרוף. עד
שהוא לא מצליח לנשום יותר. אגרוף ועוד אגרוף ובעיטה. השק
מתנדנד מצד לצד והנה הוא עם ביטחון. הוא יכול לגבור על כל אחד
שיבוא עכשיו. הוא מלא עוצמה ואי אפשר לנצח אותו.
בהרגשה הזאת הוא יוצא מחדר הכושר והולך במורד הרחוב. מגיע
הביתה ורואה את אבא עם המבט תקוע בתיקרה, שיכור. נכנס לחדר
ויודע שזה יבוא עוד מעט. עוד מעט אבא ייכנס ויכה בו. יכה בו
כמו בשק איגרוף. אגרוף ועוד אגרוף ובעיטה. והוא מרגיש כל כך
חסר-אונים, עד שהוא כבר יתחיל לחשוב להכות אותו חזרה. אבל זה
אבא, אי אפשר. זה אבא. ואבא לא ירביץ לאמא, הוא פשוט יבהיר לה
לא להתערב, גם לא לספר לאף אחד.
הולך לבית-ספר למחרת, הוא כבר בכיתה י"א ועדיין, כל הביריונים
של בית-הספר מכים אותו עד זוב דם. עוד הפעם הוא שק איגרוף
בשבילם. אגרוף ועוד אגרוף ובעיטה.
"תביא כסף, נעזוב אותך" הם צוחקים בקול. זורקים אותו מצד לצד.
ברור לו שגם אם יביא להם מיליון שקל הם לא יעזבו אותו, הם
יבקשו עוד. הם פשוט נהנים להרגיש עליונים. כמו אבא שלו. כוח.
כוח. כוח. והוא מרגיש כל כך חסר-אונים. בכל מקום שאליו הוא
הולך.
וזהו. פה הגבול.
הוא נכנס הביתה, מסתכל למטבח. אבא עדיין לא חזר, הוא חושב
ונושם לרווחה. נכנס לחדר האמבטיה וקושר את החבל סביב המוט.
יותר מאוחר, אבא מוצא אותו תלוי, קצת מתחת לתקרה, מתנדנד מצד
לצד, כל כך חסר-אונים.
כמו שק אגרוף.