"בטרגדיות יווניות קלאסיות" אומר ראש החוג לספרות ומישיר אלי
את המבט, "הקונפליקט הוא תמיד בין הגיבור לבין עצמו. האופי של
הגיבור הוא שמביא אותו למעשה ולעונש". ואני חושבת לעצמי שגם
בחיים זה בדיוק ככה.

איך הגעתי לכיתה הזאת ומה בדיוק אני עושה כאן, מוקפת תלמידות
ספרות עמלניות שרושמות בקפידה כל מילה שיוצאת מפי ראש החוג.
איך הסכמתי לחזור לבניין הזה ולמה מכל קורסי הבחירה שיש
באוניברסיטה בחרתי דווקא לשבת בכיתה הזאת, כל יום שלישי בין שש
לשמונה בערב.

"הפתיחות הטובות ביותר שייכות ללא ספק לשייקספיר, שהצליח כבר
במערכה הראשונה להציג לקהל את כל גיבורי המחזה" ממשיך האיש
הגבוה והאפור שעומד מולי, ואני מסתכלת החוצה דרך החלון, בולעת
במבט את החושך שבחוץ וחושבת על כל ה"גיבורים" שיכולתי להציג.
אלי ודן ורני.

"מחזה טוב נבנה מדיאלוגים ומונולוגים. קטעים "סיפוריים" מידי
הופכים את המחזה כולו לפיהוק מתמשך".
"אבל אם אין קטעים סיפוריים, איך נוכל לדעת מה חושב המחזאי"
אני שואלת ומייד נבהלת קצת מעצמי, מה פתאום אני שואלת שאלות
ואיזה תשובות כבר אני יכולה לקבל שיניחו את דעתי.
ראש החוג מביט עלי בחמלה מסוימת.
"אין חשיבות למה המחזאי חושב. הסיפור לעולם לא צריך לסוב
סביבו. רק אנשים יהירים חושבים שאם הם יקיאו את אישיותם לתוך
מחשב, ידפיסו ויכרכו בכריכה צבעונית - זו תהיה ספרות". ואני
מתכווצת בתוך הכיסא ויודעת שלעולם לא אעיז יותר להרים יד בכיתה
הזאת.

"שימו לב להופעה המאוחרת והמאולצת כמעט של היימון ב'אנטיגונה'.
אני כמעט מוכן להגיד שזו פאשלה של סופוקלס". ואני שותקת, אבל
חושבת לעצמי שלפעמים יש אנשים שמופיעים מאוחר, ואפילו בצורה
קצת מאולצת, ואיך אפשר לומר שזו הייתה פאשלה של מישהו, ובעצם
כל דבר שקורה הרי יכול להיות מנומק היטב ומוסבר, ואי אפשר תמיד
להסתתר מאחורי מילים כמו פאשלה.

"יש נקודה מאוד מיוחדת בטרגדיה היוונית. הזוועה לעולם אינה
מוצגת על הבמה. תמיד יש הקפדה על מה שקרוי בעגה המקצועית -
האסטטיקה של הרוע". המרצה פונה ללוח ורושם בכתב מרושל
'אסטטיקה'.
"אבל איך רוע יכול להיות אסטטי?" תוהה מישהי משורה אחרונה,
והשאלה נשארת תלויה באוויר, ואין עונה.
תתפלאי, אני חושבת, רוע יכול להיות מאוד אסטטי. כל כך אסטטי
ועדין עד שבכלל אי אפשר להבחין שזה רוע עד שיום אחד הכל מתפוצץ
מבפנים. ומה עושים אז, ומה כבר אפשר לעשות.

"הדרמה נוצרת תמיד עקב הפער הבלתי נמנע בין ידיעותיו המוקדמות
של הקורא ובין חוסר ידיעתו של הגיבור. הקורא תמיד יודע לפני
הגיבור מה צריך להיעשות כדי למנוע אסון."
וגם אם הגיבור היה יודע שזו טעות, הוא היה עושה אותו דבר, בזה
אני בטוחה.
זה הקסם שבטעות.
איך היינו משתעממים אם אף פעם לא היינו טועים.
ואיזה דרמות בכלל היה אפשר לכתוב אם כל דבר היה מסתיים כמו סרט
הוליוודי מתוק.



"אבל הדבר החשוב ביותר בטרגדיה הוא שלעולם העונש יהיה חסר  כל
פרופורציה למעשה".
מסיים ראש החוג בקול חנוק מעט, כמעט לוחש.

את זה אני כבר יודעת.
אני מכניסה את המחברת לתיק ויוצאת מהכיתה.