שיערה הכתום נצץ באור השמש כשישבנו על חוף הים של תל-אביב.
נקישות המטקות הקצובות וצעקות מוכר הארטיקים אשר בדרך כלל היו
בלתי נסבלים היוו היום מוסיקת רקע קצבית ומגוונת לרביצה על
החול. אני מביט על הנקודות הצבעוניות שמבצבצות מבין הגלים. היא
מביטה על ילדון ערום שמשחק תופסת עם המים ומחייכת. שולפת מאי
שם קלמנטינה ירקרקה-כתמתמה. קולפת אותה במיומנות לסליל
ירקרק-כתמתם מדיף ריח חמצמץ ומניחה אותו על קצהו של ארמון החול
שבנתה מקודם. רגליה מתחפרות בחול ושפתיה מוצצות את המיץ מאחד
הפלחים. לפעמים היא בולעת את הפלח בשלמותו, לפעמים היא רק
מוצצת את המיץ ומשליכה את נשל הפלח מדובלל לפח בקרבת מקום. הכל
לפי המצב רוח.
ועכשיו התינוק הערום חדל ממשחקיו והוא עומד ומביט עליה. עיניה
הירוקות מנצנצות כשהיא מגישה לו את הפלח האחרון שנשאר. הוא
מחייך אליה ומוצץ את הפלח בהנאה. כשהוא מסיים הוא משליך את
הפלח על החול והולך שוב לרדוף אחרי הגלים.
היא מצטרפת אליו ואני לא יכול מלהתאפק וניגש לחבק אותה. מניח
את פני בשקע של צווארה ומתענג על הריח שלה, המתוק חמצמץ. ידיה
הדביקות מלטפות את גבי ושפתיה העסיסיות נושקות לי ומוצצות אותי
בהנאה.
לבסוף אני נותר על החול, בין שאריות הפלחים המדובללים. שארית
עלובה של מה שהייתי פעם. מתחפר בשקערורית שרגליה השאירו בחול,
מתמכר לריח החמוץ-מתוק שתמיד גורם לי לחשוב עליה ומביט על
הקלמנטינה הגדולה והכתומה שבשמיים מפסידה לגלים במשחק תופסת.