הסיפור הזה נכתב לפני הרבה שנים, היום לא הייתי כותבת אותו
כך, ועדיין הוא חשוב בעיני. חשוב עבורי.

"אהבתי רבים", סיפרה אנבל, "ורובם אהבו אותי. שתי דקות
בממוצע." ישובים היינו ברחבת אבן עגולה בכניסה לרחוב התמרים
פינת, רחוב הדקלים העצלים. מנינו, להערכתי, כשלושים אנשים.
רובנו נשים. רובנו יפות. הקשבתי לה בדממה.

"שוב מצאתי עצמי לוטשת עיניים במשקוף המתקלף מצבעו. שוב אני
בעמדה המוכרת כל כך. ומולי אדם זר שיש לו, ככל הנראה בעיני,
'פוטנציאל'. והוא מתבונן בי, או יותר נכון במשקוף הנגדי,
וממלמל שלום רפה, ונעלם מעבר לקיר הראשון שבפינה. וזה היות שעם
הזמן למדתי את החוקים הצרופים - שלא לומר לעולם 'היה נעים',
'תתקשר', 'מתי נשוב ונתראה?', 'הייתי רוצה לקחת אותך לארוחה
אצל חברים שלי'. אמירות כאלה היו נשמעות באוזניו כסכינים קטנות
וחדות הדוקרות בחוזקה בחזה, בצלעות, בבטן השרירית וכמובן
באשכים. כשהייתי צעירה ואכזרית בתמימותי, ונהגתי לומר דברים
שכאלה, הייתי רואה מייד איך הם מתפתלים, ממש משתתקים מעצמת
הכאב והפחד. ולא הבנתי עד כמה זה כואב להם. אחר כך כבר כן.

אז התהליך היה צפוי מראש מתחילתו ועד סופו ה'לא כואב בכלל'.
הייתי פוגשת איש שהיה בעיני יפה, או מושך, או אינטלקטואל, או
כריזמטי, או שבמקרה הטוב הכיל בחובו קומבינציה של כל התכונות
האלה. הייתי מעונינת להוביל אותו מעודנות אל תוך חיי. זה היה
בבר הקבוע, או במסיבה המונית בעיר, או במקום העבודה שלי, משרד
רחב ידיים שאליו התגלגלו כל מני טיפוסים. מייד הייתי מניחה
לעצמי להפגין את כישורי בראוותנות. הייתי מעירה הערות שונות
לסובבים אותו, הערות שנונות או מצחיקות במיוחד, הערות שהתגלגלו
אל אוזניו ונישקו אותן בעדינות. הייתי משתדלת להיות יפה,
להכניס פנימה את הבטן, להזדקף, לנופף את שערי השופע בעוז, כדי
שהברק יסנוור את עיניו, הייתי נשית. התכופפתי הרבה, בתקווה
שפלח משדי יתגלה לעיני הזר שלי ויגרום לגופו לרצות בי עד בלי
די. הייתי איתו מבלי לדעת את שמו או מהיכן הוא בא. ובדמיוני
כבר נגעתי בו ולחשתי לו מילות אהבה.

אם הסיטואציה הזאת הייתה מתרחשת בבר, קרוב לודאי שכבר נמצאתי
שתויה למדי, מה שעזר לי הרבה בפיתוח קירבה. הסתפקתי במצמוץ אחד
של עניין בי מצידו וכבר הייתי מתמקדת כולי בו. כל האנשים
שבסביבה היו נעלמים, או הופכים לכלי-שרת בידי בדרכי אליו.
ולמרות שאינני מצטיינת ביופי שופע או גוף מחוטב הייתי עושה
זאת. הייתי מושכת אותם אלי כמו דבורי דבש לפרח צבעוני במיוחד.
מחכה לעקיצה שלא תאחר לבוא. הם היו ניגשים ומדברים, מדברים
ומדברים. אחרי שכבר הייתי מצוידת בידע מה הם עושים הכי טוב, מה
הם למדו או לומדים, איפה בעיר הגדולה הם אוהבים לבלות ואיך,
ועד כמה הם עצובים או שמחים הלילה, הייתה באה הנגיעה הראשונה.
אם היינו שתויים עד מאוד, והלילה כבר היה מתחיל להבהיר בחוץ,
הייתה יכולה להסתמן אפילו נשיקה. ככה שם על הבר. פה מתקרב לפה,
ריח האלכוהול בנחיריים, השפתיים תופחות ונצמדות. טעם חדש! לשון
זרה מחפשת אותי מבפנים. הוי, האנחה של העונג שהגוף נאנח.
הנשימות המהירות. הריגוש בקצה הפטמות. אם היה זה מקום אחר
היינו בוודאי מאופקים יותר, למרות שהדמיון היה משלים כבר לבדו
את כל המגעים שטרם נגענו. ואז הולכים אלי. כן עדיף אלי. בכל
זאת הוא זר. אצלי תמיד יש שותף או שותפה שישמעו אם אצעק. כן,
מתוך פרץ הרגש והתשוקה תמיד עלתה המחשבה - מי הוא? שלא יאנוס,
שלא יכאיב, שלא ירצח... אז אלי. כן גם הוא העדיף, ידעתי, ללכת
אלי. שלא אדע במדויק היכן הוא גר, שלא אוכל להפתיע אחר כך
בביקורים, שלא אשאר יותר מדי, שלא להניח לי להתקרב באמת.

ובדרך אלי, בין אם במכונית או בין אם ברגל, עוצרים ומתנשכים,
בתשוקה אדירה כאילו רק לי הוא חיכה כל חייו ואני לו. ואז
נכנסים לפתח הבית, אל בין המשקופים האלו שסופרים את מניין
מאהבי. ואולי בשלב הזה כבר אדע מה שמו, ואולי לא אדע, כי זה
יהיה מטופש לשאול עכשיו. ואז נסיגה. פתאום מקום אחר. פתאום הוא
בוחן לי את הציורים שעל הקיר, את הדיסקים שבפינה, את כיסוי
המיטה. כאילו זה חשוב. כאילו זה משנה לטיב הסקס שמתקרב. אז אני
מציעה לשתות. ואם זה חורף שותים קפה או ברנדי, ואם קיץ מהביל
שותים מים זכים וקרים או וודקה קפואה. אני אכניס למערכת איזה
דיסק שירשים אותו לבטח, ועם זאת ייתן מספיק "פוש" לאווירה
הרומנטית-סקסואלית שאני מבקשת ליצור. ואביא את המשקאות ואתיישב
קרוב אליו. ובשלב הזה הוא יתבונן בי. ויבחן כל נקודה בגופי
ופני. ויאמר שיש לי: עיניים, ידיים, שיער, שדיים יפות. יפים.
וייתן לי תחושה של שווה. ואני ארגיש שטוב לי איתו ותחושה של
עונג תמלא אותי דקות ספורות. אז אדע שאותו אני רוצה. ולרגע, רק
לרגע אחד, נחשוב שנינו שאולי הנה מצאנו את מי שחיפשנו בעולם
האכזר, המנוכר והרחב. הוא יתפכח ראשון. אבל לא יגלה לי.
'...שתישאר באשליה', הוא יחשוב בינו לבין עצמו. 'בלאוו הכי
נשים מתאהבות תמיד. בין כה וכה היא תתאכזב. אם אומר כבר עכשיו
שזה לא זה היא לא תניח לי לגעת. ואני הרי רוצה לגעת. ואולי
הנגיעה אפילו תשנה את מה שאני חש...? אולי זה יהיה כה מסעיר עד
ש... אולי...' מעמעמים את האורות ואני מתקרבת לנשיקה נוספת.
והצוואר, תנוכי האוזניים, הלחיים נחשפים לתענוג המגרה כל כך.
החולצה שלי נשלפת מעלי. הוא מנשק את החזה שלי מלמעלה עד למטה.
הוא עושה זאת טוב. אני מסתכלת בפה הגברי הזה שיונק ממני את
הכל. זה מזרים דם בוער בעורקי. אני שולחת יד ונוגעת במה שמתקשה
בין רגליו. הוא נמתח בהנאה ומתמסר. הידיים שלי, השפתיים שלי,
הלשון יודעים את המלאכה. הליקוקים האלה ממתיקים לו את התחושות
ועושים שלרגעים הוא ממש אוהב אותי. הוא עשוי אפילו להיאנח:
'כן, את משגעת'. ואני, בנשימות עמוקות של ערגה, משילה מעלי את
שארית הבגדים שלבשתי. הפנים שלו קרובות אלי, הריח של גופו
מתערבב בשלי. הריח החדש והמשכר. אני מרגישה שכל כולו שואף
קדימה ופנימה. אל תוכי. אחחחח, החדירה. איזו הנאה שמיימית. ואז
זזים יחד בקצב מתנשא וגואה.

אם אנחנו מתאימים פיזית, אז הבליטות שלו ממלאות את כל השקעים
שלי. אז העמק שלי משתפשף יותר טוב בגבעה שלו ואז הפיצוץ יהיה
יותר זמין ומענג. אם הוא מהממהרים הוא יגמור את מה שהתחיל.
ייאנח ויצא. אם הוא מהמתמהמהים אני איהנה מאוד, עד שזה יתחיל
להיות מונוטוני ומשעמם. אחר כך זה יכאב. אם אנחנו ממוצעים
בזמנים נסיים ביחד את הקטע ונעיר את השותפה שלי לדירה באנקות
רמות ובבוקר היא תבקש את הפרטים על "הרב זיין" שהיה אצלי אתמול
בלילה. אם יתמזל מזלי הוא ירצה שוב. ושוב. והלילה כולו יתמתק
בנגיעות והדמיות אהבה. ואז נתעייף. אני אנסה להתכרבל בין
זרועותיו. הוא יתיישב מיד על המיטה ויצית לעצמו סיגריה. או
יספר לי שמחר יש לו יום מטורף, ושבכלל הוא לא ישן כבר שני
לילות לפחות. אז אני אשאל להיכן הוא צריך להגיע בבוקר והוא,
יתכן, ינקוב בשמו של מקום המקורב לביתי עד מאוד. או אז אני
אציע, תוך ליטוף שיערו, שיישאר לישון איתי, אצלי. הוא יצטמרר
כולו, מזועזע לנוכח גילוי החיבה הנוקב הזה, ויאמר שאין על מה
לדבר. הוא נירדם רק במיטה שלו, עם הכרית שלו, עם הרדיו מנגן
באוזן כל הזמן. והוא צריך להתרחץ, או רוצה להתרחץ. והס לי
מלהזכיר שאפשר להתקלח כאן אצלי, יחד. הוא יתעלף בו במקום.
מקלחת, הלא ידעתם, היא אקט אינטימי. הרבה יותר מסקס, ידידיי.
לא מתקלחים עם מי שאין בלבך אהבה אליו. זה חוק גברי.

עכשיו התהליך יצבור תאוצה שקשה מאוד להאמין שתיתכן בשעה כה
עצלה של לילה. בתוך שתיים שלוש דקות הוא יהיה לבוש ברישול,
נעול ופרוע שיער. הוא יפרוץ בהליכת ריצה לכיוון המשקוף המדובר,
מבוהל עד אימה מטקס הפרידה שצפוי לו כעת. אם הוא ממש טיפוס
אמיץ ומתחשב הוא ימרח נשיקה על לחיי ויאמר שהיה נפלא, אבל צפוי
יותר שהוא יגיד איזה 'ביי' מהיר ויעלם אל האופק שממנו בא. אני
אדע, כמו שאני תמיד יודעת, שלא אשמע ממנו במהרה, אם בכלל, ואגש
לחדר האמבטיה לשטוף את הזרע שלו מתוך חלל הבטן שלי. נפרדת
מההוכחות המרשיעות לעצם קיומו של הערב הזה בכלל.

יעברו ימים, חודשים. הוא לא יצלצל - האם בכלל נתתי לו את מספר
הטלפון בביתי? אולי שכח את שמי? נתראה לפעמים באותו בר או
באחר, במסיבה סוערת בעיר, או אפילו בבית של חבר שייתגלה
כמשותף. בדרך כלל נתעלם זה מזו. ואולי יום אחד, אבל ממש אולי,
עוד נחזור על אותו תרגיל, פחות מרגש, כי יחסר בו מומנט החידוש.
וחובה שיהיה רווח של זמן סביר בין שני המפגשים שלנו. שלא יהיה
מקום לשגות ברגשות או אהבה, שלא יתדמה כקשר. כי הרי הוא ידע
מלכתחילה שאני 'זאת לא הזאת' שהוא רוצה ומחפש. היא פשוט איננה.
לידידות טובות שלו הוא מספר בגילוי לב שהוא עדיין מחפש את
האישה שתרגש אותו כמו החברה שלו מהתיכון או מהצבא. הוא בנה לו
מזמן את אימג' האישה האידיאלית. איך תראה בדיוק - מבנה גופה,
צבע שיערה, גוון עורה והמבט בעיניה. מה היא אוהבת לקרוא,
לשתות, לאכול, ללבוש, לראות בקולנוע... מי הם הוריה, במה היא
עוסקת למחייתה ובאיזה חלק של העיר היא מתגוררת. כל פרט ופרט
מקוטלג אצלו במדויק. ואם הוא פוגש אחת, והיא עונה על חלק נרחב
מן הדרישות, הרי קרוב לוודאי שבמוקדם או במאוחר יתגלה הפרט
המרשיע שיבהיר ש'זאת לא היא!'. למה? קל לו להסביר זאת לעצמו -
היא לא אוהבת בכלל ג'אז-רוק למשל, או היא מתנגבת במגבות קטנות
מדי, היא לא נולדה בכלל בתל-אביב, היא לא אוהבת סושי, היא
אוספת את השיער גבוה לפני ההתעלסויות... היא לא מתאימה. והוא
יודע שהיא אף פעם לא תהיה מתאימה. כי אחרי כל כך הרבה נשים
החושים מתקהים, ואחרי כל כך הרבה לילות 'אהבה' כל כך קשה למצוא
אותה. והוא ירחם על עצמו יותר, אך עם זאת ידע שהציל את עצמו
מלהתאהב במישהי ש'היא לא ההיא'.

כי זה לא שלא תיתכן אהבה, אפשר לעשות ויתורים. אפשר להתפשר,
להסתגל, להשתנות... אבל אז יתכן שתבוא פרידה. אולי היא תעזוב
אותו, אולי הוא אותה, אולי בגידה. וזה יקשה וזה יכאב, וזה יהיה
נורא יותר מכל בדידות עכשווית. אז עדיף שלא. עדיף שמן ההתחלה
נסגור עניין, או לא נפתח. והסקס והמגע יהיו תמצית הצרכים
המסופקים. ולא נשלה את עצמנו ואותה. ונבטח את ליבנו מכאב,
מנטישה, מאובדן. וכך נמשיך, אני והוא והם, ואנחנו לחיות לבד
בעיר הרווקים הזאת. שאוכלת אותנו, שמפגישה אותנו ללילה ומותירה
אותנו לבדנו ברחובות בימים."

אנבל סיימה את סיפורה ואני נותרתי נבוכה. איך היא ידעה? איך
היא תארה פה לפני כולם את חיי? כך בלי בושה לחטט בנשמתו של
אדם. קמתי ללכת סחוטה כמו לימון מחוץ. בעלי אהובי עלה מול עיני
כה נשגב ומוחשי. איך יצאתי ממעגל הקסם המסחרר ההוא? הו איזו
בת-מזל אני...