שבוע לפני שרצחתי את ב', אישתי, צלצל מארח טוק שואו ושאל
בנימוס אם היינו רוצים להשתתף אצלו בתוכנית.
עכשיו, אם אני הייתי בבית ועונה לטלפון, הייתי יכול להגיד לו
מה הוא יכול לעשות עם התוכנית שלו.
להתארח, לחייך למצלמה כמו קוף, ויותר גרוע - להתנהג כאילו אני
אוהב את אישתי, כן, באמת.
לצערי, האישה הייתה בבית כשהגבר עבד כדי להשיג כסף, והיא קיבלה
בהתלהבות את ההזמנה שלו.
יופי לי יופי.
עכשיו, בתכנון המקורי שלי היה להטביע אותה באמבטיה.
משהו פשוט, צנוע, לא משאיר סימנים, ולא מושך יותר מידי תשומת
לב, הטיפשה השתכרה קצת ונרדמה במים. קורה.
אבל לא - לעשות את זה כשחמישים אלף בטטות כורסה רוצים לראות
רומנטיקה דביקה ונוטפת בטלויזיה, או כמו שאני רואה את זה -
השפלה של בחור חף מפשע (אני), זה לא מה שחשבתי.
אז באנו.
שיחקתי את החייכן, צחקתי מהבדיחות הגרועות שלו, התלהבתי
מהתפאורה המבחילה, התרגשתי כשמילאתי אחרי המשימה הדפוקה שלו -
לכתוב לה שיר אהבה. ואמרתי יפה תודה כשקיבלנו סוף שבוע
באיטליה.
טסנו, נפשנו, שחינו, אכלנו, טיילנו, שכבנו, צחקנו, נהנינו,
הצטערנו שכבר צריך לחזור, ושמחנו - לחזור ארצה, לבית !

אחרי שבוע דפקתי 20 כדורים בכלבה - לא יכולתי יותר.

אני מניח שיש דברים שלא תשמעו עליהם בתוכניות אירוח מזוינות.