הסיפור שלי התחיל לפני חמש שעות. לפי חמש שעות הייתי מאושר,
לפני חמש שעות התהלכתי לי בשכונת חיי וחיפשתי את עתידי, לפני
חמש שעות היה לי טוב... ועכשיו..
אני חושב שבילבלתי אותכם, בואו ואציג את עצמי. שמי צוריאל.
ואני חי בבני ברק למשפחה חרדית. אנחנו חיים בגטו קטן ברחוב
צדדי קטן וצפוף באנשים. אני הגדול מבין כל תשעת האחים במשפחתי
כולנו בנים ואני הגדול מבין כולם. אני בן 18. לא מזמן קיבלתי
את טופס האישור שאני משוחרר מהצבא ועכשיו אני מתכנן להמשיך
ללמוד בחדר ברגע שרבי, הרב יצחק יחזור מחו"ל מההשתלמות שלו.
כבר הרבה זמן ההורים שלי מתבכיינים לי שאני צריך להתחתן כי
אחרי הכול אני כבר בן 18 והמשפחה צריכה עוד בני בית כדי
שהממשלה תתן לנו עוד כסף ואחרי עשרה ניסיונות שידוך לא מוצלחים
הם החליטו שצריך לתת לי לבחור לבד את אישתי. אז החלטתי שאני
אלך לי לרחוב הסמוך ואחפש לי חתנית שאחרי הכול, כל נערות בני
ברק ידעו מי הוא צוריאל בן יעקב אברשטיין (זה אני למי שלא
הבין/נה). הסתובבתי לי ברחובות מזמזם לי כל מיני שירי
חסידים(ששמעתי ברדיו בתחנת הרדיו האקס-פיראטי הידוע בשם "ערוץ
7" ששידר מהים או משהו כזה, מזה משנה הם עשו את עבודתו של השם
ולכן היה מוצדק המעשה הבילתי חוקי שעשו). ובעודי מהלך לי ומנסה
לסדר בראשי את המחשבות העמוקות על הדמוקרטית הלא רצויה הזאת
ואיזה כאב ראש הציונים האלה עשו ביום שהם החליטו שצריך מדינה.
כנראה שהם לא הבינו שעד שהשם, ישתבח שמו, לא יביאנו אל הגאולה
אם בואו של המשיח, לא תקום מדינה, וההוכחה לכך היא מצבנו
הנוראי כיום, שאלפי חיילים נהרגים כל יום כי צה"ל הדפוק הזה לא
שומר עליהם בבתיהם שעל אדמת בקודש. והחילונים האלה, אין להם
בושה?! מי הם שיקראו להם מתנחלים? חבורה של חוליגנים חסרי
אמונה. אוי קצת עברתי נושא, בכל מקרה, הלכתי לי ברחוב, עד
שראיתי אותה, האישה שלי לעתיד, קראו לא עדינה, והיא הייתה
מדהימה ביופיה, נערה בהירת עור עם שער גולש על לכתפיה, והוא
שחור כמו פחם ומבעד לסערה הסחורה יצאו זוג עיניים כחולות
בהירות שהאירו את הרחוב בעוצמתן.היא הייתה בערך מטר שבעים, רזה
אך לא רזה מידיי. היא לבשה חצאית שחורה ארוכה עם נעלים שחורות
מבריקות ומצוחצחות, היא לבשה חולצת גולף שחורה-כחולה ארוכה
ויופיה פשוט גלש מכל פינה בגופה, בשם האל! אפילו האוזנים שלה
היו מושלמות!
החלטתי שאני עובר את הכביש ויוצא לדבר איתה כי היא הראתה את
אותה מידת עיניין בי כמו שאני התעניינתי בה. ואז הוא נכנס.
הוא היה גבר גבוה משהו כמו מטר תשעים לפחות. עיניים ירוקות
ושיער שחור קצר. הוא לבש חולצת טריקו לבנה צמודה שהראתה כל
ריבוע בחזהו השרירי והעדין. על חולצת הטריקו הוא לבש ג'קט
ג'ינס פתוח. הוא לבש ג'ינס צמוד שהבליט את עבודת האל עליו.
מסיבה לא מובנת לפי שהספקתי להגיע אל עדינה, הוא בא אלי ושאל
אותי "היי לך, אולי תוכל לעזור לי לרגע?" הסתכלתי עליו ולא
יודע איך אבל הסכמתי, הלכנו לנו שנינו ברחוב הראשי עד שהגענו
ליציאה מבני ברק לכוון רמת גן, היינו ליד איזה קניון אזורי
כששמתי לב שאני רחוק מהבית ושאני צריך לחזור. הבחור ששמו היה
רועי שאל אותי אם הוא רוצה פהוא יתן לי טרמפ? ואמרתי לו שאני
אשמח. השאלתי ממנו את הפלאפון שלו, צלצלתי להורי שהיו מאוד
מאוד מודאגים ואמרתי להם שאני אגיע מאוחר היום ושלא יחכו לי
לארוחת הערב. לאחר מריבה קצרה עם אמי היא הסכימה, ניתקתי את
השיחה והחזרתי לרועי את הפלאפון.
"אז, אמרת שקוראים לך רועי, אתה בן 20 אתה סטודנט לפסיכולוגיה
ואתה עושה עבודה על נערים חרדים?" שאלתי, כדי לראות שאני זוכר
את כל הפרטים שנאספו במשך השיחה שהייתה לנו. "אכן" הוא ענה,
"ועל מה העבודה?" שאלתי, "אל נערים הומוסקסואלים בעולם החרדי"
הוא ענה, צמרמורת נוראית עברה בגופי, אם יש משהו שחינכו אותי
שהוא פשוט אסור זה משכב זכר, ואם אי פעם אהיה הומו, אני אזכה
לחרם מכלל הקהילה שלי ואני אשאר בלי כלום, בלי חברים בלי משפחה
בלי כלום. באותו רגע רציתי פשוט לקום וללכת, אבל משהו בי..
עמוק עמוק בתוכי אמר לי שאני צריך להשאר ולקבל עוד אינפורמציה
לגבי העבודה של רועי.
"ומה גרם לך לחשוב שדווקא אני אוכל לעזור לך?" שאלתי בעיניין
רב, "לא יודע, אני אישית בתור אחד שעיניין ההומוסקסואליות
מושרש אצלו בדם, יש לי מין תחושה שכזאתי שאני יכול לזהות
הומואים מבין ההמון, ועד היום לא טעיתי" הוא השיב. נבהלתי, לא
האמנתי שמישהו אי פעם יחשוב עלי כעל משהו כל כך מלוכלך וכל כך
נוראי, כמו.. כמו לחשוב שאני.. שאני הומו.
התרחקתי ממנו שמין גועל שכזה ואמרתי לו "אז הנה לך הוכחה
שטעית! אני לא הומו! ואני מבקש שתתרחק ממני!" צעקתי, כל כך
פחדתי ממה שהרגשות שלי פתאום אמרו לי, פתאום עם כל הגועל שלי
כלפי הומואים, וכל הכעס שלי על רועי שחשב שאני הומו משהו בי
השתנה, פתאום רועי נראה אחרת כלפי, לא בקטע של מראה חיצוני הוא
נראה יותר עדין יותר חם ואוהב. אבל לא נתתי לרגשות שלי להשפיע
עלי, אני לא הומו! אסור לי להיות הומו! זה יהיה הסוף שלי אם
אני אעשה משהו מיני או רומנטי עם גבר, זה אסור!
הוא התקרב אלי, ורציתי להתקרב אליו אבל נלחמתי בריגשותיי, ולא
התקרבתי, אבל הוא המשיך והמרחק ביננו לאט לאט נעלם ולאט לאט
פרצופו המדהים התקרב אלי ולאט לאט השפתיים האדומות והמהממות
שלו התקרבו לשלי עד למגע הראשון. הוא היה מדהים כאילו מלאך
האלוהים נגע בי. אבל אם כל ההרגשה הזאתי עדיין היה בי משהו
שאמר לי להתרחק, וזה מה שעשיתי, אבל ידו של רועי תפסה את ראשי
וקירבה אותי אליו בשנית, לא נלחמתי, כי רציתי בזה והתמיכה של
רועי בי מאוד עזרה. ושוב, השפתיים שלנו נפגשו והפעם אחרי שתי
שניות של מגע השפה העליונה שלו נפרדה מחברתה התחתונה ולשונו
העדינה נגע בשפתיי, עשיתי כמוהו ופתחתי אני את שפתיי. הוא
החדיר את לשונו אלי. זה היה אחד הדברים הכי נרגשים שעשיתי
בחיי. אף פעם לא התנשקתי ועכשיו בפעם הראשונה התנשקתי, ועוד עם
גבר! ההרגשה הייתה מדהימה. לא האמנתי למעשי. המשכנו לעוד כמה
דקות עד שהוא עצר את הדבר הנפלא הזה ושאל אותי "אתה בטוח שאתה
לא הומו? כי אתה מנשק יותר טוב מהרבה הומואים שאני מכיר" צחקנו
שנינו, המתח ביננו נעלם. הוא לא התבייש בזה שהוא רצה אותי, איך
אפשר שלא, והוא שאל בצורה הכי ישירה "אני אישית מאוד מעוניין
להמשיך את מה שהתחלנו ולהגיע לרמות יותר גבוהות, עכשיו השאלה
היא האם אתה מעוניין?". הרגשתי כאילו מטוס של חברת אל-על מתרקס
היישר לתוך ליבי, הבנתי איך הרגישו האנשים על בינייני התאומים
כאשר התרסקו לתוכם זוג המטוסים. הרגשתי את אותה הרגשה שהלב
יורד כמה קומות מטה כמו שמרגישים בירידות המהירות ברכבת הרים.
לפתע נתקפתי בסיחרור חושים אדיר, והרגשתי איך אני עוד שניה אני
נופל היישר לתוך הרצפה, תודה לאל הוא היה שם להחזיק אותי. הוא
תפס אותי בזרועותיו החסונות ואמר לי שאין לי ממה לחשוש ושהוא
רק יעשה לי טוב. לא הייתה לי ברירה, הסכמתי. לא יכלתץי להחזיק
מעמד מול העוצמה המדהימה שלו ומול הקריזמה הזאת שפשוט יצאה מכל
פינה בגופו.
הגענו לביתו. זו הייתה דירת סטודיו קטנטנה בקצה מרכז העסקים של
רמת גן. הוא גר בקומה העשירית ככה שהיה לו נוף מדהים של מרכז
ת"א. מגדלי עזריאלי הזדקפו מולנו והראו לנו את הגאווה הישראלית
במלואה. "הנה הכנתי לך לך משהו לשתות, תשתה תשתה, אל תעשה לי
את הפרצוף הזה, זה יעזור לך" הוא הגיש לי מין משקה חום-שחור
שכזה, הוא אמר שזה יעזור לי, אז שתיתי, ואחרי שתי לגימות של
הגועל במלואו הרגשתי את הכוח חוזר למותניי, הרגשתי כמו חדש,
ואפילו יותר טוב מחדש. כשגמרתי לשתות את הדבר הנוראי הזה רועי
הביא לי כוס מים לשתות, להוציא את הטעם הנוראי מהפה.. ויש אחרי
שסיימתי לשתות את כוס המים, הוא לא ביזבז זמן וישר תקף את
שפתיי שוב, לא שהתנגדתי חס ושלום. לאט לאט התחלנו להתהלך לנו
בדירתו כשאנחנו לא עוזבים אחד את השני. בשלב מסויים הוא התחיל
להוריד ממני את לבושי ואני שיתפתי פעולה, ובאותה מידה גם
הפשתתי אותו. וויתרתי בשבילו אפילו על הציציות רק כדי לחוות את
הרגע המושלם הזה איתו. שכבנו על מיטתו הישנה והחורקת, שנינו
עירומים מסתכלים אחד על השני בעיניים וחושבים. אחד על השני
כמובן.
אחרי שלוש דקות של חדירה לתוך המבט האלוהי שלו שאלתי "נו, אז
מה עושים?" שנינו התפרצנו בצוחק, המתח המיני נעלם, ועכשיו לא
היה שום דבר ביננו שמנע מאיתנו לעשות מה שרצינו. החייך אלי,
מלטף את שערי ואומר, "אתה הבאת את עצמך לפה, ועכשיו אתה תחליט
מה נעשה. הבחירה היא כולה שלך" זה נשמע כמו מין אימרה רטורית
שפשוט מחכה שאני אגיד, יאללה בוא נעשה את זה , נגמור יחד, נפיג
את החרמנות הזאת, ונחזור לחיות את חיינו. אבל לא רציתי פשוט
לשכב איתו, רציתי לאהוב אותו ושהוא יאהב אותי. נתתי לו נשיקה
קצרצרה על השפתיים ואמרתי, "אני רוצה אהבה".
"אהבה?!?" הוא שאל? "למה אתה רוצה אהבה? אהבה היא דבר נוראי
שרק ירכח את ליבך עד שיראה כמו איזה מסטיק אכול שאף אחד לא
רוצה. אין לך שום סיבה להתעניין באהבה. היא לא תעזור לך בשום
דבר"..
"אז מה אתה מציע שנעשה?" שאלתי בתום. לפתע כשהבטתי בעיניין
הגדולות ראיתי את המבט הכי מפחיד בחיי, השטן נכנס באותו רועי
מקסים שפגשתי לפני כמה שעות "פשוט נעשה את זה" הוא חייך חיוך
זדוני שאלוהים לא יכול לצור, אחרי שלוש מאיות של חשיבה הבנתי,
עשיתי עסק עם השטן.
הוא קם מהמיטה רץ לכיוון הילקוט שלי, הוא הוציא משם את התפילין
שלי היה שם שתי "ערכות" של תפילין למקרה שאני אמצא מישהו שירצה
להניח תפילין איתי, הוא לקח את אחד התפילין וקשר אותו על מפרק
ידי, ואת הקצה השני הוא קשר לחלק של המיטה, ועשה את אותו הדבר
לידי השניה. הייתי חסר אונים, ולכוד. אחרי שסיים להאבק בי
ולקשור אותי למיטתו הייתי נתון לחסדיו. הייתי נתון למעשיו.
פתאום ההרגשה הבטוחה והאוהבת שהייתי לי לפני פשוט נעלמה. וחדר
צדדי יצאה לה אישה שהייתה לבושה בשחור אפילו שערה היה חלק
ושחור. קצת נבהלתי אחרי הכול הייתי עירום כביום הוולדי. מה כבר
יכולתי לעשות?
היא הסתכלה עליי וכמה שניות ואז הסתכלה על רועי. "זה ה-דבר
הכי טוב שהצלחת למצוא?!" היא צעקה. "אתה הדוסלך הלא יוצלך
הזה?! תסתכל עליו? מה זה לעזאזל? מי ירצה להסתכל על סרט עם
האיכסה הזה?!" היא המשיכה. רועי השפיל את ראשו "אפשר לפשר את
המראה שלו פה ושם, אחרי הכול הוא לא נראה כזה נוראי" הוא השיב,
היא הסתכלה עלי, עמוק עמוק לתוך עיניי, הרגשתי שעוד שניה היא
פשוט תוציא לי את העיניים עם המבט הזה. היא חייכה, היה לך חיוך
יפנ, תמים שכזה, אבל המבט בעינייה ביטל מיד את התמימות שהיא
הקרינה. היא הלכה לשרותים והוציא סכין גילוח. הבנתי מה היא
רצתה לעשות וניסיתי להתנגד בכך שהתחלתי לבעוט ואפילו פגעתי
לרועי באחת מהן. מרוב עצבים על הפגיע באגו ובדמות של האיש החזק
בחדר, רועי לקח את סכין הגילוח של חברתו לחטיפה, שכי שזה נראה
כרגע, תפס באיבר מיני ואמר " אם אתה לא רוצה שהחברים שלך בבני
ברק יאכלו את זה מחר לארוחה בוקר אתה תפסיק לעשות לנו בעיות
הבנת אותי?" הוא ראה שלא נרגעתי אז הוא לקח את סכינו ויצר חתך
לא קטן בידי, והבנתי שאני כנראה מתעסק פה עם אנשים רציניים.
נרגעץי מיד. נכנעתי בלב ברירה. ונתתי להם לעשות בי כרצונם. הם
הורידו לי את הפאות. את הזקני ואת שפמי, הרגשתי כל כך.. עירום.
לפתע הרגשתי מין צביטה נוראית בליבי. וככול שהזמן המשיך, הכאב
רק הלך וגדל. הרגשתי כאילו מישהו מנסה להגיד לי משהו. על משהו
שכנראה הולך לקרות.
לפתע החדר נצבע באדום נוזלי, מהתקרה החלו לרדת זרמים גדולים של
נוזל אדום, ולאט לאט החדר התמלא הצבע אדום וגם הרקע מחוץ לחדר
החל להאדים, ראיתי את רועי מתקרב ונופל על המיטה כשסכין נעוץ
בגבו. כל החדר התחיל לרעוד והאדמה פתחה את פיה, גהנום קרא לו
ורועי פשוט קם לחיים וקצף אל בור הגהנום. ומהשנה שנכנס לבור
מערבולת אדומה אחלה כשהיא שואבת את כל מה שעמד בדרכה, לאט לאט
הצבע האדום נעלם והחדר חזר למצבו הקודם.
הרגשתי תחושה קרה כקרח על כל גופי, פתחתי את עיניי וראיתי שאני
עדיין על המיטה של רועי ושהוא וחברתו עדיין בחדר מסתכלים עלי.
מתכננים מה לעשות בי. הדבר היחידי שהיה שונה הוא המצלמה שראיתי
שנעמדה מול מיטתי.
עכשיו הוא לקח את התלית שלי ושם אותה על ראשי כך שלא אראה מה
הם עושים לי... והרגשתי איך לאט לאט התלית נצמדת לגרוני והבנתי
שעכשיו הם מתשמשים העוד אחד מהתפילין שנשאר.
אחרי כמה שניות של ליחשושים מצידם לגבי איזה סכין או משהו על
כתובת, הרגשתי שהם מעוללים משהו לגופי, משהו שכל כך כאב
שהרגשתי את דמי יוצא. עכשיו הכול הסתדר לי הראש, הוא חורטים
עלי משהו, מעניין מה הם כתבו, בפעם הראשונה בחיי הצטערתי שלא
הייתי משתתף במשחק הילדים שכאילו מציירים או כותבים עליך משהו
על הגב ואתה אמור לנחש מה זה אומר.. כשסיימו הרגשתי את התלית
לאט לאט עולה מאל רושי ושהם נותנים לי לנשום קצת אוויר ישירות
ולא דרך התלית, הם הביאו לי מראה שיראו לי את יצירת המופת
שלהם.. אבל המראה הראתה כתב הפוך.. אבל הצלחתי בכמה שניות
שנתנו לי להראות את המילים "מוות" ו"יהודים" לא היה צריך יותר
משתי המילים האלה כדי להבין שיש פה איזשהי מחתרת נגד דוסים. מה
יכולתי לעשות, שיבחתי אותם על היצירה האנושית המדהימה.הם צחקו
"יהודי מלוכלך" הם קראו לי. וירקו עלי. ואז מבין קפלי ג'קט
הג'ינס של רועי ראיתי סוג של סמל ירוק כזה בצורת.. בצורת ירח
אני חושב, אבל לפני שהספקתי להבין מה זה הרגשתי את אגרופו של
רועי נכנס בצד השמאלי של פרצופי, באותו רגע של חולשה הרגשתי
איך אותה חברה של רועי, האישה בשחור, פותחת את קישרי התפילין
אך במקום לקשור אותם למקום אחר, היא קשרה אותם אחד לשני כך שלא
אוכל להזיז את ידיי. אם אחד התפילין שעוד נשאר (זה היה האחרון)
ואיתו  היא קשרה את רגליי אחת לשניה. ואז, כשהייתי לגמרי קשור
הם התחילו במסע ההכאבות שלהם, הם זרקו אותי מהמיטה על הריצפה
הקרה והכואבת, והתחילו לבעוט בי יותר ויותר חזק, עד שלב סוף
אחרי שלא הרגשתי את אבריי הפנימיים והרגשתי את הצלעות שלי
מתפוררות להן. רועי בה אלי עם החיוך המדהים שלו, הסתכלתי עליו
מלא בדם, ופשוט הרגשתי את דמעותיי זולגות מבין כתמי הדם שעל
פני "למה?" שאלתי בכאב. "מה עוללתי לך? מה עשיתי שגרמת לי לסבל
הנוראי הזה?" הוא חייך אלי, אוי החיוך המדהים הזה, הוא נישק
אותי, נשיקה מלאת אהבה. הוא הפסיק את הנשיקה הביט לי עמוק עמוק
בתוך עיניי ואמר "כי אתה יהודי".
באותה שנייה הרגשתי את התפילין שסובב סבי צווארי ואיך שהוא
מתהדק לו יותר ויותר עד שהאוויר מפסיק להגיע, ריבונו של עולם,
מה עשיתי לך שמגיע לי ההתעללות הזאת? איפה האל הזה שעבדתי במשך
כל חיי? איכן הוא? אותו אל מלא רחמים כפי שהשיר אומר.
לפי חמש שעות הייתי מאושר, לפני חמש שעות התהלכתי לי בשכונת
חיי וחיפשתי את עתידי, לפני חמש שעות היה לי טוב... ועכשיו..
עכשיו אני מת.
הרגשתי את נשמתי נפרדת מגופי ולאט לאט אני עובר את התקרה של
החדר, ושל החדר שמעליו, ולאט לאט ת"א והמרכז נעלמות ברקע
שבתחתית רגליי העננים נוספים לחלק מהרקע, ושערי גן העדן נעמדים
מולי. ועליהם מודעת אבל. "בצער רב ובגיון אנו מודיעים על
פטירתו של השם, האל, אלוהים, ה' ,יהוה" הסתכלתי על המודעה ולא
הבנתי, ל..לל... למה כתוב שהוא מת? מה זה אמור להביע? הרגשתי
שאני מתחיל ליפול... וליפול.. עובר את העננים ות"א שוב מקרבת,
ואני ממש מעל המגל העגול שלעזריאלי עם נטייה קטנה לכיוון הכביש
הראשי למרגלותיו.. אני נופל, ונופל.. אחד מפיתחי הביוב שעל
הכביש פתוחים ואני עובר דרכו.. במהירות שיא אני מרגיש את
ההתנגשות באדמה ומהעבר לשם.. לעולם התחתון. לעולם האש והרוע.
והנה יושב לו יצור אדמדם יוצר עם פתק לבן שעליו כתוב את אותה
הודעת אבל על מותו של האל. יושב וצוחק. צוחק צחוק מרושע. ואז
הוא מסתכל עלי. עמוק לתוך עיניי המתות ואומר "ברוך הבא לביתך
החדש, חזרת הבייתה לגהנום".

מוקדש לצוראיל זכרונו לברכה שנרצח ע"י זוג מחבלים
ערבים-ישראלים.
סיפור זה גם מוקדש לכל האנשים יפי הנפש ש"בורחים" מהצבא בשביל
ללמוד תורה. אני אומר את זה מכל הלב, אני מקווה שגם לכם יגיע
היום בוא תפגשו את המוות כמו שצוריאל פגש. למרות שזה תהיה מתנה
לתת לכם למות ככה.