עליתי לאוטובוס וישבתי על הכסא שפונה אחורה, כך שיכולתי לראות
כמעט את כל הנוסעים. אני אוהבת לשבת שם, וכמה שזה מטומם להמציא
סיפורים על אלה שיושבים מולי, בדרך כלל סיפורים מרושעים. למשל
זה שיושב בספסל האחורי- ערס, כל החיים שלו גר בשכונת מצוקה
שלצערי גם אני הספקתי להכיר מקרוב, בזמנו הפנוי נוהג לרדת על
אמהות ואמ-אמהות של אנשים מזדמנים ולא עובר חצי מטר בלי לירוק.
זקנה אחת שיושבת שני ספסלי לפני (זאת אומרת מאחורי) כבר עייפה
מהחיים, כל החיים שלה טיפלה במסירות בילדיה ועכשיו הם בקושי
מתקשרים כל חודש לבדוק אם היא עדיין חיה.
בספסל הכי קרוב אלי ישב זקן, גם הוא נראה ממש עייף, כמעט נרדם
בישיבה,פתאום אני שמה לב שכל היד שלו מלאה בקעקועים שחורים של
סמלי צבא. ובגילו הנראה מתקדם, זה די מוזר.
הוא צלצל לנהג לעצור, זו התחנה שלו, בתחנה הבאה גם אני יורדת.
בינתיים אני עדין מהרהרת בזקן הזה, המשתוקק בוודאי לספר למישהו
על סיפורי גבורותיו, אך אין למי.
ירדתי מהאוטובוס וידעתי שלא אראה אותו שוב, דווקא רציתי לשמוע.