נכנסתי לטרמינל. חיכיתי בסבלנות לטיסה שלי. ישבתי שעה וחצי
מחכה ואז שלוש בבדיקה הביטחונית...
עליתי למטוס. התיישבתי. הוצאתי אנחת רוגע מפי. מחלקת עסקים.
כמה שאני אוהב לעבוד בחברה כ"כ מצליחה... חייכתי ושמתי את
האוזניות של הדיסק-מן שלי. לידי התיישבה בחורה בת 17. מפוחדת.
שאלתי אותה: "מה עשית באנגליה?"
"למדתי..."
"כן?"
"כן..."
"היי... אני איידן."
"קלי..."
"כמה זמן את פה?"
"שלוש וחצי שנים..."
"וואו... זה  הרבה.."
"מה אני אעשה? יש לי הורים חארות! לפחות עכשיו הם מרשים לי
לחזור הביתה..."
"מרשים??"
"כן... אמא שלי מתה... ואמי החורגת החליטה לאמלל לי את החיים.
לי ולאחי."
"מה קרה לו?"
"אמא שלי מתה כשהוא נולד. כשהיה בן חודשיים אבא שלי התחתן עם
המפלצת והיא שכנעה אותו למסור את הילד לאימוץ! עוד שנה, אני
אהיה בת 18. ואז... אז אני אקח אותו..."
"מאיפה?"
"בית יתומים... אני בקשר איתו.. אבל ההורים שלי? לא אכפת
להם..."
"וואו... את נשמעת ממש טעונת רגשות..." אמרתי והסתכלתי עליה.
"לא... לא... טעונת שנאה... לא רגשות!" היא הסתכלה עליי וראיתי
את השנאה שעליה דיברה בעיניה.
"כנראה שעברת הרבה.."
"כן..." היא הפשילה את השרוול שלה.
"אתה רואה? זה קרה כשהייתה בת 7 והפלתי צלחת. היא אפילו לא
נשברה!" ראיתי צלקת ענקית. בערך באורך של זרת ועובי של בני
אגודלים.
"מה זה?"
"זה? זה חתך..." היא הצביעה על חלק מהצלקת.
"וזו כוויה שבאה שנייה אחרי החתך..."
"מה?? ולמה את לא..."
"מדווחת? הייתי סוררת... יחשבו ששיקרתי... כלבים בני זונות...
הלוואי ונתרסק..."
"אל תגידי ככה..."
"למה? זה לא שיש לי אחלה של חיים או משהו כזה..."
"לא נכון... את נורא יפה... ואח שלך... מחכה שתצילי אותו..."
"אני לא חושבת שאני אצליח... מחרתיים זוג ללא ילדים רוצה לראות
אותו... אני חוזרת כדי לעצור מהם לקחת אותו..."
"אני יכול לעזור לך..."
"איך?"
"דבר ראשון... אני עובד בחברת מחשבים ויש לי השפעה. דבר שני...
אוכל להפעיל קשרים כדי לעצור את הזוג מלקחת את האח שלך..."
"באמת?"
"כן..."
"ואתה תעשה את זה?"
"לא!"