[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביב סלם
/
רגע לפני סוף העולם

שלושה ימים ,רק שלושה ימים נשארו עד סופו המוחלט של העולם.
אדוארד ישב על כורסת הסלון בכבדות והסתכל אל מחוץ לחלון. לא
הייתה תנועה רבה בחוץ, כולם היו בבית עם משפחותיהם. לא הייתה
לו משפחה, הוא מעולם לא נישא ועכשיו הוא התחרט שלא עשה כן. גם
ידידים רבים לא היו לו והמעטים שכן היו ידידיו שהו ברגעים אלה
בחיק משפחותיהם.
זה היה ב- 8 באוגוסט, לפני חודש בערך ביום בהיר אחד הממשלה
האמריקאית הודיעה כי אסטרואיד בקוטר של 5 ק"מ מתקדם למסלול
התנגשות עם כדור הארץ. האסטרואיד גדול מדי על מנת להשמידו
בעזרת הנשק הקיים כיום ופגיעתו תגרום להשמדה של כלל אוכלוסיית
העולם. באותו היום, אדוארד מילר עובד ממשלתי מזדקן פוטר
מעבודתו. הוא לא היה נרגש לשמע ההודעה. לדעתו דבר זה היה רק
החשה של הבלתי נמנע: המוות שלו עצמו. לא היה לו יותר אל מה
לשאוף, הוא איבד כל מטרה בחיים. אם הוא לא היה יודע על הסוף
הצפוי, בוודאי היה שולח יד בנפשו, עכשיו נותר לו רק להמתין.
הוא שלח ידו אל שלט הטלוויזיה והדליק אותה. על המסך התרוצצו
רשימות של שמות ומספרים. הוא לא התעניין בדבר מכל אלה ולכן
כיבה אותה והשליך את השלט על הספה. אדוארד תהה כיצד יבלה את
שלושת ימיו האחרונים על פני האדמה. לא היו לו שום תוכניות ליום
לשלושה ימים או אפילו לחודש הקרוב, הוא רק עשה את מה שעשה יום
יום במשך חודש: כלום. בעודו מביט מחוץ לחלון אל הרחוב השומם
תקף אותו דחף עז לעשות משהו, כל דבר אחר מלבד לשבת שם לבד. הוא
קם בכבדות מהספה יצא מביתו מבלי אפילו לנעול את הדלת והתחיל
להלך במורד הרחוב ללא מטרה. מבחוץ ביתו נראה אפור ורעוע יותר
מתמיד. "לא נורא", חשב לעצמו, "עוד שלושה ימים כבר לא אצטרך
לסבול את המקום הנורא הזה". הוא לא אהב את ביתו, הוא לא אהב
דבר מחייו, הוא בז לעצמו ולחייו האומללים. הוא רק התנחם בעובדה
שהם לא ימשכו עוד הרבה.
הוא הלך באיטיות,  לא היה לו לאן למהר. בזמן זה, הספיק לחשוב
מעט על כל ההזדמנויות שפספס בחייו. לורה רודס אהובתו מימיי
התיכון הייתה כנראה הפספוס הגדול ביותר שלו. מדוע לא שמר עליה
? מחשבה זו הטרידה אותו שנים רבות. בעיקר משום שבדידותו הכריעה
אותו . כל טעויות העבר שבו ורדפו אותו. הוא שקע בהרהורים אודות
עברו, ולא שם לב לאן הוא הולך.  הוא פשוט הלך.

הוא הלך כשעתיים מבלי לחוש את הזמן. הוא אפילו לא שם לב שהשמש
כבר הספיקה לשקוע על יום אחד מתוך השלושה. הוא הרים את ראשו
והסתכל סביב. לא היה לו מושג קלוש היכן הוא נמצא, או איך
מגיעים הביתה . הערב התחיל להיות קריר ואדוארד חשב לחפש מקום
ללילה. הוא התחיל ללכת לכיוון קבוצת אורות שנראתה מבטיחה בתור
מלון אבל התחרט כי נזכר שאין כסף בכיסו. הוא השאיר את הארנק
בבית. הוא המשיך לטייל בתקווה שימצא מקום כלשהו לבלות בו את
הלילה. לאחר כעשר דקות הוא הגיע אל גשר. גשר זה נבנה לפני שנים
רבות מעל הנהר אולם היום הוא אינו בשימוש. גשר חדש יותר שנבנה
לפני כשנה וחצי החליף את מקומו מאז. הסביבה הייתה שקטה ושוממת.
אדוארד יכל לשמוע את ליבו פועם מרוב דממה. לפתע הבחין אדוארד
בדמות העומדת באמצע הגשר ומתבוננת אל עבר המשך הנהר.
זאת הייתה אישה צעירה בערך בגיל עשרים וחמש היא עמדה סמוך
למעקה הגשר והתבוננה במי הנהר. אדוארד חשב לעצמו מה עושה אישה
בשעה כזאת על הגשר במקום להיות עם משפחתה.
בכל אופן, אולי ידעה את הדרך לביתו או שתוכל להראות לו מקום בו
יוכל לבלות את הלילה. הוא ניגש אליה באיטיות.
"שלום...", היא קפצה בבהלה.
"אני מצטער. לא התכוונתי. שמי אדוארד", הוא הגיש את ידו.
"אני ג'ין, נעים מאד" היא לחצה את ידו בהססנות.
"אולי את מכירה איזשהו מקום בסביבה...? את יודעת נתקעתי בלי
כסף ובלי מקום לישון בלילה".
"אני לא מכירה שום מלון בסביבה... מצטערת".
הוא נשען ביאוש על המעקה. כנראה שיבלה את הלילה ער.
"מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?" שאלה ג'ין.
אדוארד סיפר לה את מה שעבר עליו באותו יום. לאחר מכן סיפר לה
את מה שעבר עליו בשבוע האחרון, בחודש האחרון ולבסוף סיפר לה את
סיפור חייו. היא בלעה כל מילה שלו בשקיקה בעודו פורש את ארבעים
שנות חייו לפניה, ואדוארד המשיך לספר ולספר. מקרים, אירועים,
מחשבות, הרהורים, רצונות, הכל. מפאת הבדידות הוא אפילו לא שם
לב שהוא שופך את ליבו בפני זרה מוחלטת. הוא הרגיש הקלה מסוימת,
כאילו 40  שנה של מועקה ירדו מעל ליבו. הוא הרגיש משוחרר יותר.
הוא הביט בפניה של ג'ין וראה דמעות. מעולם לא העלה בדעתו
שסיפור חייו עצוב כל כך.
עכשיו כשעבר על חייו שנית הוא שם לב לדברים שלא שם לב אליהם לב
בעבר. דברים מעניינים בעברו שלא הרהר בהם בעבר. אירועים שהוצגו
עתה בעיניו באור שונה. ג'ין נגבה את עיניה במטפחת " אני
מצטערת" אמרה ג'ין כשהיא מנגבת את דמעותיה "זה בסדר", השיב,
"לא חשבתי שזה ישפיע עליך כל כך עמוקות".
מבט חטוף בשעונו גילה לו כי עברה כבר כשעה וחצי מאז פגש את
ג'ין. השעה הייתה כבר מאוחרת למדי.
"אני מרגיש נבוך", אמר אדוארד, "את יודעת עלי כל כך הרבה עכשיו
ואני אפילו לא יודע את שם משפחתך"
"גרי, ג'ין גרי" השיבה ג'ין בחיוך והוסיפה, "ואתה?"
"אדוארד מילר", הוא ענה והושיט את ידו, "נעים מאד".
הם לחצו ידיים וצחקו בקול . בשקט הלילה צחוקם הדהד והתמזג עם
רחש המים בנהר.
"ומה את עושה כאן בשעה כזאת?" שאל.
ג'ין השתתקה לרגע ואז החלה מספרת לו על חייה שלה.
ג'ין הייתה בת 23, אמה מתה לפני כחמש שנים ואביה מת לפני כשנה
מהתקף לב. מקום זה על הגשר היה אהוב עליה במיוחד. היא נהגה
לעמוד כאן שעות בכל לילה מאז שאביה הלך לעולמו, ולהרהר בהכל.
ג'ין גילתה כי במקום זה מחשבותיה צלולות במיוחד חדות ביותר.
בנקודה זאת על הגשר הייתה מגיעה למסקנות החשובות ביותר על חייה
ועל החיים בכלל.
אדוארד הקשיב לסיפורה של ג'ין בדומיה. גם לו היה מקום כזה ליד
ביתו, אולם כבר זמן רב לא ביקר בו.
ג'ין הרגישה בטוחה יותר, היא כבר לא ראתה באדוארד זר גמור,
למעשה הרגישה כי הכירה אותו מזה זמן רב.
"אם אין לך היכן לישון ,יש בביתי חדר פנוי תוכל לישון בחדרו של
אבי" אמרה ג'ין.
אדוארד הביט בה בהפתעה, אולם מפני שלא היה לו היכן לבלות את
הלילה אמר: "בשמחה, ממש הצלת אותי".
הם פנו לעבר קצה הגשר והתחילו ללכת.

הם הלכו לאט. הם לא מיהרו לשום מקום. למרות שהלילה היה קריר,
אדוארד לא חש בצינה הוא היה שקוע בג'ין שהמשיכה לספר לו על
עצמה. "היא צעירה" חשב, "כל החיים עוד לפניה...".
הוא חשב על כך שבעוד כארבעים ושמונה שעות הכל עומד להסתיים.
הוא לא הצטער על חייו שלו כמו שהצטער על חייה של ג'ין "לה עוד
יש סיכוי להצליח, אני כבר אבוד." הרהר.
הוא כבר לא היה שקוע ברחמים עצמיים,  ג'ין מילאה את מחשבתו.
לאחר כארבעים דקות של הליכה הם הגיעו לביתה של ג'ין. הבית היה
בית פרטי לא גדול בעל גינה מטופחת. " ג'ין אוהבת צמחים " חשב
לעצמו.
הם נכנסו לתוך הבית. הסלון היה מסודר להפליא ומרווח ועל הקירות
התנוססו רפרודוקציות של ציורים מפורסמים. אדוארד היה חובב
אומנות ולכן אהב תמונות אלה.
ג'ין הבחינה כי הוא מביט בתמונות והעירה בחיוך:
"אבי היה נוהג להשוויץ שהכיר את כל הציירים המפורסמים".
אדוארד חייך והציץ בשעונו. השעה הייתה כבר שלוש בלילה .
העייפות התגנבה אל גופו, ורגליו כבר כאבו.
ג'ין הבחינה בכך ואמרה: "בוא המיטה כבר מוכנה".
ג'ין לקחה אותו אל הקומה השניה והראתה לו את חדרו של אביה.
החדר היה מסודר להפליא כאילו עדיין גרים בו.
ג'ין הוציאה מן הארון פיג'מה ארוכה והגישה אותה לאדוארד. "זה
של אבי, אתם נראים בערך באותה מידה" העירה.
הוא התלבש והתיישב על המיטה. היא הייתה רכה להפליא. הוא שם
ראשו על הכרית ונרדם מייד.

אדוארד התעורר בבוקר למחרת, ולשניה שכח שאינו בביתו, אולם לאחר
מבט קצר בחדר נזכר באירועי יום האתמול. הוא לבש את בגדיו ויצא
מן החדר. הבית היה מלא ריח טוב של אוכל. "ארוחת בוקר!" נשמעה
צעקה מהקומה התחתונה. הוא שמח על כך. הוא לא אכל מאז אתמול
כאשר יצא מן הבית.
הוא ירד ונכנס אל המטבח. ג'ין עמדה מעל הכיריים ולידה ערמה של
חביתיות. הוא אהב חביתיות מאז שהיה ילד קטן.
"שב." ציוותה ג'ין.
אדוארד ציית. היא התיישבה לידו והם התחילו לאכול. הכל נראה לו
טבעי. למרות שלא היה נשוי מעולם, הוא הרגיש כאילו זהו מקומו
הטבעי, עם ג'ין. הוא סיים לאכול והביט בג'ין. לאור הבוקר היא
נראתה קורנת, יפה. משהו ישן התעורר בו. משהו שלא הרגיש זמן רב.
אהבה.
הוא הסתכל בשעונו ואמר:
"ג'ין, אני ממש מודה לך על כך שנתת לי מקום לינה וארוחה. אני
ממש מצטער שהייתי למטרד. אני בטוח שלאור יום אני אוכל למצוא את
הדרך הביתה."
הוא קם מכיסאו במטרה ללכת אולם ג'ין עצרה בעדו:
"אתה לא מטרד. וחוץ מזה, מה אתה עושה ביום וחצי האחרונים?"
החופשיות בה דיברה ג'ין על הסוף הדהימה אותו. "כלום" ענה
בכנות. לא הייתה לו משפחה או שום סיבה אחרת לחזור הביתה.
"ובכן," אמרה ג'ין בחיוך, "אתה נשאר כאן איתי, ככה לא ישעמם
לי." הוא קיווה שג'ין תציע זאת. הוא הסכים ללא היסוס.
היום עבר עליהם בעיקר בדיבורים, אולם הם יצאו לטיול קצר
בשכונה. לאור היום, נראתה השכונה קודרת פחות.
אדוארד מצא חן בעיני ג'ין. היא הרגישה קרובה אליו באופן עצום.
היא מעולם לא הרגישה קרובה כל כך לאיש, עד היום.
הידיעה שחייה של ג'ין עומדים להסתיים בעוד מספר שעות, הטרידה
את אדוארד מאוד. הוא לא יכל לסבול את המחשבה עליה מתה. הוא רצה
אותה חייה ונושמת.
הם התהלכו בשכונה השוממת באיטיות. ג'ין הגניבה מדי פעם מבטים
לכיוונו של אדוארד והוא קלט אותם בזווית עינו. הוא ידע כי גם
היא מרגישה כלפיו משהו.
הם הגיעו לגינה ציבורית והתיישבו על ספסל. ג'ין לקחה את ידו
בידה והוא רעד קלות. הוא לא ידע מה לעשות, רגשותיו שלו הפחידו
אותו.
היא הסתכלה לתוך עיניו ועיניה אמרו הכל. הוא חייך לעברה חיוך
מבויש. היא רכנה אליו ונישקה אותו ברכות על הלחי.

כאשר חזרו לביתה של ג'ין, אדוארד הבחין כי היא מהורהרת.
"מה קרה?" שאל.
"חשבתי... כשהאסטרואיד יפגע... אנחנו לא נמות ישר. אנחנו נמות
בייסורים. אני לא רוצה לראות אותך סובל."
"גם אני לא רוצה לראות אותך סובלת" הוא ענה.
"לאבי יש אקדח בחדרו...". הוא הבין לאן היא חותרת.
"אני מבקשת שתעשה זאת למעני. אני לא רוצה למות מוות מתמשך."
אמרה ג'ין כשעיניה מבריקות מדמעות.
היא עלתה לחדרה וחזרה מיד עם קופסה חומה. היא פתחה את הקופסא
והוציאה מתוכה אקדח שחור. היא הניחה את האקדח על השולחן והביטה
באדוארד.
הוא הרים את האקדח מן השולחן והביט בג'ין במבט עצוב. היא הנהנה
בראשה. הוא טען את האקדח בשני כדורים, ועוד אחד ליתר בטחון.
הוא הרים את ידו לאט ובכבדות, והצמיד את האקדח לראשה של ג'ין.
הוא הזיל דמעה. הוא לא היה מסוגל ללחוץ על ההדק. ג'ין ליטפה את
לחייו ואמרה:" למעננו, למעני.".
שתי יריות דוממות נשמעו מתוך הבית ואז,  דממה רועמת.

עיתוני הבוקר היו מלאים בכותרות על הצלתו של העולם, ואיך
האסטרואיד פיספס רק בקילומטרים ספורים,  ורק בעיתון מקומי קטן
אחד, הוזכר מוות כפול של זוג נאהבים.
-סוף-







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא תחמוד אם אין
לך כסף

עשרת הדברות,
גרסה 1.1


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/11/02 23:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב סלם

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה