הוא ביקש את נפשו למות. למעשה, נפשו ביקשה אותו למות. אלפי
הלכי מחשבה היו רצים במוחו הקודח ונדמה לו היה כאילו צועק הלך
מחשבה אחד על השני ולהיפך.
הוא יצא מן החדר על מנת להתאורר, וזה לא עזר. השקט רק העיק על
נפשו. ועדיין רצה למות.
הוא דמיין עצמו נואם מעל מרפסת מוגבהת (או היה זה רק גרם
מדרגות מוזנח) להמוני העם (או היו אלה מתי מעט) המשפילים את
ראשם בהבנה ובצער. הוא ראה את עצמו מחייך חיוך של תוכחה, חיוך
של נצחון פרטי. ואז כבתה נפשו. הוא ידע כי לא כך יהיה. הוא ידע
כי דבריו יפלו על אזניים אטומות במקרה הטוב, או על אזניים
שוטמות במקרה הטוב פחות.
בכל מקרה, ביקשה נפשו להשתחרר מכבלי הגוף המבחיל שבו שכנה,
ולפיכך ביקשה אותו למות.
הוא החל ללכת ברחוב הסואן, וכל נפש שעברה על פניו, נדמה היה
כאילו מחייכת אליו חיוך זדוני, חיוך של ידיעת האמת, חיוך של
שמחה לאיד. הוא רצה לברוח משם, אך ידע שלא יוכל להימלט. אין
מוצא אמיתי מהחיים, מלבד המוות. ולפיכך ביקשה אותו נפשו למות.
הוא לא רצה למות, אך ידע כי נפשו חזקה ממנו, ואין פתרון. הוא
פרש לסמטה צדדית, והחיים המשיכו להתנהל כסדרם ברחוב הסואן. פה
הגיע למין שלווה מוזרה, למין רוגע.
ונפשו ביקשה אותו, בפעם האחרונה, למות.