"דבש איילים הוא התרופה לכל בעיותיי?" שאלתי את הדוקטור
בתמיהה. דבש המופק מאיילים טריים אמור היו להשכיח את כל
מכאוביי, לדכא את רפיון שריריי, לאזן את האנרגיות בחיי ולבשם
את נפשי המצולקת. הדוקטור חשב לשנייה ואז ענה שאין מכאוב ופצע
שלא הצליח לרפא במשך השנים. מיד שלף אלבום תמונות, כאילו על
מנת להוכיח את אמירתו מעבר לכל ספק שהיה עלול להתעורר, ובאלבום
הראה תמונות של פצעים. כל פצע שאי פעם ריפא הוא הראה לי
באלבום.
"זו גברת עם פצע מאוד נדיר" הוא טען. "אותה הצלתי מכריתת עצם".
השיחה המשיכה במשפטים מסוג זה. בכל פעם שהבעתי חשש לשמע הטיפול
הדוקטור שלח יד למדף כאילו כדי לשלוף את האלבום. מיד הייתי
משנה את תון דבריי ומסייג את החשש בביטחון המלא שלי בו, וכך
נחסך הריטואל החוזר. היו אמורים לפתוח את מוחי ולמרוח את
דפנותיו בדבש איילים. "זה טוב, זה טוב. זה תמיד עוזר" הוא אמר
וכבר שלח ידו לאלבום, אך רק מתוך אינסטינקט. למחרת כבר הייתי
על שולחן הניתוחים. שתיים שלוש סתירות ונרדמתי. היה לי חבל
שנרדמתי. הסתירות היו מעניינות בחלקן. כמו בסדרה שניים אוחזין.
כל מיני משפטים בארמית הסתובבו לי בראש. הסתובבו והסתובבו עד
שנרדמתי. כשהתעוררתי היה מוחי מלא בארמית שהייתי צריך לפלוט.
"הא נפקא מינא?" שאלתי את הדוקטור. "בזעיר אינפין" הוא השיב
ורץ לענות לפלאפון שלו בקצהו האחר של המסדרון. חזעתי לאברית עם
שגיאות קתיב. זה קורא לפעמים אחרי ניטוחים כבדים. הנחתי שגם זה
יאבור, ואכן גם זה עבר. נותר בעברי הרחוק. בזיכרון מעורפל.
באלבום התמונות של הדוקטור, שבדיוק פרץ לחדר כמוכה פפראצ'י
וצילם מכל כיוון. אז אולי פקפקתי, אבל היום אני יודע בבטחה.
דבש איילים (אם מוגש חם) לוקח כל משחה.