יושבת לבד בתחנה המרכזית, נשענת על הקיר של מקדונלדס, למרות
שאני צמחונית.
מסתכלת על אנשים. עד שסוף סוף אני יוצאת מהפנימייה בקיבוץ, אני
חייבת את זה. פשוט אוהבת לשבת כאן, להסתכל, ולהמציא סיפורים על
אנשים שאני לא מכירה.
ואז הוא בא.שיער שטני עד קו הכתפיים, חולצה ירוקה, ג'ינס,
סנדלי שורש. מוקף באנשים, כנראה חברים שלו. הוא התיישב די קרוב
אליי, כשרק תקווה, הגיטרה שלי מפרידה ביננו.
הוא עצם את עיניו, וכעבור כמה שניות פקח אותן שוב במעין הבעת
אכזבה, כאילו ציפה לפקוח את העיניים ולמצוא את עצמו במקום
אחר.

"היי" פניתי אליו. "אני תותי"
הוא הביט בי, ואז כאילו קלט שדיברתי אליו "אה, היי, אני שי"
פתאום קלטתי ששנינו כפופים כדי להסתכל אחד על השני, אז הנחתי
את תקווה על הברכיים. "אקוסטית?" הוא שאל.
"כן" עניתי.
"איזו?"
"אלברטו מנצ'יני, קוראים לה תקווה." אמרתי. הוא חייך.
"לשלי קוראים חירות" הוא אמר." אפשר?"
"בטח" אמרתי, והוצאתי אותה מהנרתיק השחור.
הוא אחז בה (אלוהים, איזה אצבעות ארוכות...) כיוון את המיתר
הרביעי, והתחיל לנגן בפיזור נפש את "polly" של נירוונה.
חייכתי ושרתי ביחד איתו.
"גם את אוהבת את נירוונה?" הוא שאל.
"הכי בעולם" עניתי.
הוא סיים את השיר ושאל "את מפה? זאת אומרת, מבאר שבע?"
"אה-הא. ואתה?" שאלתי.
"מחולון."
"אז מה אתה עושה פה?"
"אנחנו בטיול חוצה ישראל, עצרנו פה לפני הנסיעה לאילת. משהו
שווה. אנחנו פה לנוח.. לנוח."
"אתה לא לומד?" שאלתי.
"נשרתי..." הוא הביט קדימה וחייך.
"אה... אני כל-כך מקנאה בך."אמרתי. "אממ.. אתה לא נראה נהנה
במיוחד מהטיול..." ציינתי.
"הטיול עצמו מדהים, אבל האנשים.. זאת אומרת, הם חברים, אבל לא
חברים שאפשר לדבר איתם ברצינות. כולם כל כך קלילים, ורק אני..
חושב כל הזמן. והאמת? כבר די כואב לי הראש..." הוא עצם שוב את
עיניו.
"אני מבינה אותך." אמרתי בפשטות.
"באמת?"
"אין לך מושג עד כמה."
"את יודעת כמה זה עשה לי טוב לנגן עכשיו?" הוא שאל. חייכתי,
והרגשתי מטומטמת, לא יודעת למה.
הוא הוציא מהתיק שלו חפיסת סיגריות, תקע אחת בפיו, והושיט לי
את הקופסה. "רוצה?" שאל.
"לא מעשנת." עניתי.
"מפריע לך?" שאל.
"ממש לא. אתה לא צריך להיות כזה מנומס.. כל החברים... חברים
שלי מעשנים. נראה לי שכולם בטוחים שגם אני... אומרים לי שיש לי
פרצוף של מסטולית טבעית..." פתאום הבנתי שאני סתם מדברת, כדי
לשמוע את הקול של עצמי. שי הביט עליי וחייך.
דיברנו המון. הוא סיפר לי על עצמו, אני סיפרתי על עצמי.
"שי!" הרמנו את ראשינו אל בחור צעיר עם זקן תיש.
"אז כבר מצאת לך חברים?" הוא שאל את שי.
"אני לא חברים, אני תותי." עניתי במקומו.
"דורון, נעים מאוד. יאללה, שי, זזים"
שי הביט עליי. "חכו לי שנייה, כבר בא."
דורון התרחק, שמעתי אותו שואל מישהו- "אז מה שלום אספקת
הניקוטין שלנו?..."
"אז... אממ... יש סיכוי שאולי נוכל לדבר מתישהו?" שאל שי.
"כן.... יש שלפתי עט אדום מהתיק שלי, וכתבתי את המספר שלי על
היד שלו, בתוספת הסמיילי של נירוונה.
הוא חייך.
"אז... ביי." הוא אמר, ושנייה לפני שקם, נתן לי נשיקה על
המצח.

טוב, זה לפחות מה שקיוויתי שיקרה. אבל לא היה לי את האומץ
להגיד "היי".